אז אחרי הפעם העשירית בערך שאני מאזין לרשימת ההשמעה של פיטר קוויל (סטאר-לורד בלועזית) משומרי הגלאקסיה תהיתי מה הקסם הזה שנמצא בשירים של סוף המאה הקודמת בואכה האייטיז רבתי. וחשבתי שאז השירים הרשו לעצמם להיות רק 'בסדר'. היום כל שיר שיוצא אמור להיות יחודי ומפוצץ, הזמר שר כאילו כל חייו הוא חיכה לרגע הזה. כמעט כל שיר מנסה להיות גם שיר נשמה, מלא ברגש ומנסה לגרום לך להרגיש גם. כאשר ים רפאלי שר "שהכאב ימצא לו חברים" הוא מלא בפאתוס ורגש, הוא מנסה להכריח את הלב שלך לפעום מהר יותר. כל שיר אמור להיות סינגל, איזו רצועה מטורפת שעומדת בפני עצמה.
אבל השירים של המילניום השני זורמים לידך, מזמינים אותך להרגיש עם הזמר אם זורם לך, אבל זה סבבה לגמרי אם לא. הקרפנטרז, סיימון וגארפינקל, דייוויד בואי.... יש להם מילים חזקות, לחן יפה... אבל הזמר לא מנסה לכפות עליך את מה שעבר עליו כשהוא כתב את השיר. המוזיקה נינוחה יותר, בלי קשר לכלים או לסגנון המוזקלי
ולמי שקרא עד עכשיו, הנה הרשימה המדוברת. תהנו נשמות