אומר שהאמונה *היא* סתירות פנימיות.

שוב, לא מתואר שם אידאל אלא מצב נתון. ובכל זאת - אני לא חושבת שאפשר להגיע למצב של אמונה שלמה לגמרי.

ידיעה שהקב"ה תמיד אתך זה מובן אחד של אמונה, ולא מובן מסובך מידי שלה (בעיני בכלל יותר ידיעה שצריך להחזיק בראש מאשר אמונה, אבל מילא). דווקא ככל שאתה מתקדם יותר ולומד יותר האמונה שלך נעשית מורכבת יותר, והיא אף פעם לא פשוטה.

אני יותר מתחבר לגישה של החסידות-

שאמונה היא לא מורכבת ולא מגיעים אליה ע"י חקירות וסתירות פנימיות, אלא אמונה פשוטה בקב"ה שהכל ממנו ולטובה והתורה אמת ושה' שומע לתפילתנו.

לא רק במובן של ידיעה שכלית, אלא הרגשה אמיתית בלב.

וכמובן שגם לפי החסידות אין לדבר סוף ולא מדובר על משהו קל (לא דייקתי במה שכתבתי "אמונה שלמה").

אם האדם היה מאמין באמונה שלמה שהכל מה' והכל לטובה, הוא היה תמיד בשמחה ולא היה כועס באף מצב.

וגם המצוות שלו היו בהרבה יותר חיות והוא לא היה עובר עבירה. והוא גם היה מתמלא באהבה ויראה אמיתית כל הזמן.

כתבתי "אמונה שלמה בקב"ה שהוא תמיד איתו" כי הרב סולובייצי'ק כתב שם: "המתלבט בין התלהבות ודביקות באלקים לבין הרהורי ייאוש שעה שמרגיש כאילו נעזב על ידו."  וזה היה לי קשה איך הוא כותב שגם לאדם המאמין כמו שצריך יש מחשבות כאלה של יאוש.

אבל כמו שכתבתי, יש אין סוף דרגות באמונה, גם לפי החסידות.

שנובעות מתוך 2 תודעות שונות, שרואות את העולם בצורה שונה ולכן גם את האמונה בצורה שונה.

אני לא בטוחה שיש מקום להתווכח

לא היה כאן שום וויכוח.

אני כתבתי שם שאני פחות מתחבר לגישה הזאת,

ואת שאלת למה, אז הסברתי.