בל"חיזם! קוקו! שפיץ!
אין. דבר. יותר. מבל"ח. מחתונה.
הגיוני, נכון?
מסתבר שיש אנשים שלא מודעים לכך, או שפשוט נשארים עילאים ומתנשאים ברווקותם (או בגיחוכם הנשוי 
).
אין שלם מלב שבור.
אין איש בלא אישה, אין אישה בלא איש, ואין שניהם בלא שכינה.
אבל אמא תמיד אמרה שצריך לבוא שלם. אי-אפשר לבוא מתוסבך לקשר, כי אז אין יציבות.
בעצם שזה צריך להיות 1+1=1.
ובתכל'ס?
זה כוח אדיר שחסר.
אני זוכר אז, כששאלתי את הרב ידידיה על זה. הוא אמר לי שזה פוטנציאל לכוח אדיר.
אבל מה שיש לשקול זה איך אתמודד עם הכל במהלך הנישואין, שכידוע לא מעלימים את הקשיים לחלוטין, ומביאים אתגרים משלהם.
השאלה היא באיזה תחום יסוד העניין.
תיפח כבר עבר, בניגוד לשיעור ב'.
למדתי, גדלתי ובכללי עברתי דרך ארוכה מאז.
אני חייב לה הרבה מזה. (תודה.)
הצבא היווה חלק משמעותי מאוד. חייתי חיים אחרים. 17 חודש הייתי נתון למרותם של חבר'ה צעירים ממני (לרוב), או פשוט לא בוגרים וחסרי מטרה בחיים. כל-כך הרבה שיחות עם שלל אנשים, הביינשים והחבר'ה, מפקדים, קצינים...
הפנמתי מה זו אהבת רעים, אחוות לוחמים שנבנית תחת קושי, ומושפעת ישירות מרמת ההקרבה העצמית של כל אחד ואחד.
דברי הרב דסלר על כך שאהבה זו נתינה הלכו והתבררו לי לאט לאט.
כמובן יש את הלימוד הפיזי - ההבנה למה הגוף מסוגל, איך הוא מתפקד במצבים מסוימים ומה אפשר לעשות ומה אי-אפשר, ומה זה רק עניין של רצון.
אבל הבירור החשוב ביותר היה האמוני.
עם כל שיחה שהייתה לי, בין אם זה ויכוח או דיון אמוני עם בייניש, או שאלות של חבר "חילוני", הלכה והתבררה לה דעתי.
כמובן שנשאלו שאלות ועלו רעיונות שלא ידעתי מה לחשוב עליהם, ולא היה לי מענה לחברים או לעצמי. אבל את בסיס האמונה, והדרך הכללית (נוסף על כמה רעיונות נוספים) נתבררו לי מעל לכל ספק.
בתחילה, כשהייתה עולה שאלה כזו, הייתי מתפתל ומנסה לענות ומגמגם איזו תשובה לא ברורה מלאה סיסמאות. בשלב מסוים כשלא הייתה לי תשובה פשוט הייתי מחייך, אומר "לא יודע לענות לך" ,אבל בפנים ידעתי מה נכון. אגב זה התבררה לי ההבנה של המשפט "האמונה היא למעלה מהשכל". זו לא ידיעה שכלית, מבוססת על לימוד, אלא ידיעה פנימית. חזקה ובלתי-ניתנת לערעור.
(חיפשתי משפט מסוים של הרב קוק אבל זה ברח מזכרוני. משהו על אמונה שכמה סערות שיבואו עליה הן יתנפצו כנגדה ולא יוכלו לה.)
ולאן הגעתי מכל זה?
איזו רכבת הרים
פעם של תהום ושמיים בין הרצוי למצוי.
אני יודע מה הרצוי, אבל עולה אליו ויורד ממנו שוב ושוב.
תגידו לי שאלו החיים?
אולי בתבנית הכללית. השאלה היא כמה יציבות נדרשת כמינימום.
אני הולך אלייך כל ימי
אני הולך אלייך מסונוור
האבנים פוצעות את כפותי
אבל אני איני מרגיש דבר.
אני חוזר מארץ לא זרועה
מושיט ידי ללטוף את שיערך
הנני כאן, אך כמו יונה פצועה
אני נופל תמיד מול שערך.
הנני כאן, כמו ציפורים חגות
הנני כאן, מביט מן הגגות
הנני כאן, כמו אבן בגדר,
כמו סלע, כמו באר
אני האיש אשר תמיד חוזר, חוזר.
אני חוזר מאלף גילגולים
אני נזיר, בן מלך וקבצן
ובלילות בבכות השועלים
אני חולם וער בך בו בזמן.
אני רואה אותך הרחוקה
כמו נסיכה שבויה במגדלים
בין סורגים יושבת ומחכה
אלוהים, האלוהים גדולים.
הנני כאן...
ואת חיכית, כמו האבנים
וכמו הבור, להלך במדבר
זריחות רכות נשקו אותך פנים
שקיעות כבדות נשקו אותך צוואר.
כך ראיתיך יושבת ומצפה
ובעינייך אור ועצב רב
כך לקחתיך איתי אל החופה
את היחפה עם כתר של זהב.
הנני כאן...
) ש"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". 
הבל"חיזם השתחל גם לפה)
).
- לקראת נישואין וזוגיות