שראיתי אותה, ידעתי.
היא עדינה ויפה.
שקראתי אותה, הבנתי.
היא משוררת במלוא המילה.
שהבטתי עליה, קלטתי.
כמה מבט עמוק היא נותנת.
שהסתכלתי על כישוריה, ראיתי.
הם עצומים בקנה מידה.
ששמעתי שוב את סיפור חיה, הבנתי.
היא אמיצה וגיבורה.
שדאגתי על עברה.
היא דאגה לשנות עתיד במקביל.
כשלמדתי אותיות ונקודות.
היא גם למדה, אבל ביחד עם טיפולים וניתוחים.
שאנחנו דאגנו על חזרות למופעים.
היא עברה זאת בין שאר ביקורים ורופאים.
שאנחנו בכיף לבשנו,
צמידי זהב וכסף.
לא ידענו וזכרנו,
שהיא, ועוד רבות.
מתהלכים עם צמידים
של מיונים ומרפאות.
שאנחנו מבלים במסיבה,
היא סתם לא מרגישה טוב, במיטה.
היא שעם חיוך תמידי על הפרצוף.
ודרך ארץ נימוסים ומילה טובה בלי מצמוץ.
זאת ההיא שמשלימה לימודים.
ומחסירה פערים.
וילדה למופת, וילדה מדהימה.
ועושה הרבה מעבר לכשצריך- מרצונה.
ומוותרת על טיול או בילוי.
כדי להספיק עוד חומר או שניים.
ויושבת לשחנ"ש עם חברה.
רק בשביל שהיא לא תרגיש ברע.
ושישבתי מולה.
ושהדמעות זרמו.
ושהורדתי ראש.
ושחייכתי חיוך.
היא חייכה בחזרה.
חייכה כאצילית
חייכה. כדרכה של מראה.