בזמן האחרון רוקד את הטנגו לבד 
לא מוצא אותך גם כשאת ליד 
קשה לי קצת לספור ת'צעדים לבד 
זה לא ממש ריקוד בלעדייך 

בזמן האחרון רוקד את הטנגו לבד 
לא מניח יד לא פוגש בך במבט 
קשה לי לדבר קשה לי להסביר 
בואי נשחק כמו אז נלחש מילים 

כתבתי לך מליון שירים וזה יהיה האחרון 
נתתי לך מכל הלב אז קחי ממני קצת כאב 
קצת כאב, זה הורג אותי ככה לאט לאט 

בזמן האחרון רוקד את הטנגו לבד 
אני צריך אותך את לא שולחת יד 
אל תלכי רחוק כאילו כבר ויתרת 
מחכה לך כאן בבית 
 

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול