מלל מלל מלל
מירידת העולם והשפלת הנשמה הישראלית נפרד היחוד העליון ממקור אחדותו ועלה למעלה להרקיע לשחקים. בעולם החיים לא יופיע כי אם נגהי הזהרורית של היחוד התחתון, הנשאב מהבורות השאובים ויד זרים בו נוגעת. וכנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה: אוי נא לי, כי עיפה נפשי. רזי תורה לחיצונים נמסרו. התורה נשרפת, גויליה נשרפים ואותיות פורחות, לבני ציון היקרים אפר תחת פאר הושם. קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה: על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים. ויודעים הם ומכירים את עמק הצער במקורו ובתולדותיו, יודעים הם, שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה והזוהמא, אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה, צער האידיאליות המהותית בהפרדה ממקור תענוגיה, והאידיאליות העליונה ברוחם של הבריות ובחירת האדם, תשובת ישראל ורוממות אצילות הרוח הרציני, היא קשורה. (אורות המלחמה שםשם)
הייתי פעם בבית המדרש ומישהו שם דיבר על השכינה שעלתה וירדה רקיעים, ועל איך זה משפיע לימינו. על הלא בשמיים היא, כפשוטו.
ואני תוהה לעצמי, מה זה לא בשמיים היא. איך זה לטפס שוב ושוב לשמיים כדי להגיע. וצניחה חופשית, כי עבד הקב"ה הוא לבדו חופשי
אנחנו לא יודעים לשתוק. יש לשתיקה ערך גדול ככ בעבודת הקב"ה.
בדיבוק חברים
בשתיקה אמיתית ולא מזוייפת
חיבור נשמות. בהכרה פנימית. בהפנמת עצמנו
רק לא אדישות. שתיקה של חיבור, של קרבה
(לשתוק עם בעלי בחדר יחוד. ואח"כ לשיר. אבל לשתוק קודם, חזק יותר)
ההגיון העברי שמעי הוא ולא עיוני
[מלא מלל שלא תבינו]
מידות שבהן התורה נדרשת
[התורה, נדרשת?]
שתיקה לא דווקא לבד. לא של התבודדות
שתיקה שלחבל נביאי הקב"ה
בשמחה
(שקט. האמת
מתהווה ברחובות
בינות מדלגים עטורי פיאות
כליל תפארת, בראשה, מוסתר
רגעים של שתיקה.
שקר. האמת
ואם אין רגליים, ידיים יש, לחטוף
מבית דינו דלשלמה)
מתי נזכה לדעת. בכל דרכיך דעהו
שמונה פרקים פרק חמישי
יט במסלש
אבא.
כי רצון הרצונות הוא השאיפה אל ד' יתברך והכיסופים אליו, ולחזות בזיו פני השכינה
(צער השכינה. שבת.)
אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש. שבתי בבית השם כל ימי חיי, לחזות בנעם השם ולבקר בהיכלו. בקשה מוגזמת?
רק לעשות רצונך אלוקי חפצתי. ושמחנו בישועתך.
- לקראת נישואין וזוגיות