לחשתי, צעקתי.
כבשתי את פניי בכר ובכיתי
למדוני, כאב שחולף יחד עם הרוח.
שסוחב עימו שאריות של אבק שריפה.
וגעגועים שנקשרו בנפשנו.

על הר גבוה עמדנו,
שלחנו ידינו קדימה ולחשנו:
"עזוב אותי כבר, עזוב.
זה כואב".
ואם לא רצינו לעזוב,
היה זה רק כי התאווה שטפה
ליכלכה את מוחינו.

תלמדו אותי לשחרר,
מבטיחה שאהיה תלמידה טובה.

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת