כן, שונאת את המקום הזה. את הלהיות בתווך. היודעת והלא, הבפנים ובחוץ. כל אחד מערבב אותך כמה שהוא רוצה, כמה שאת לא רוצה. ובבקשה תדאגי שהשני ידע, שלא ידע. תזרקי מילה, יש לך איך לומר לו/ה, תמשכי בחוטים אבל שהיא/הוא לא י/תדע שדיברנו. תגידי, אל תגידי. אה, הייתי בטוח/ה ש. מניחים הנחות והכל רחוק קרוב. הרואה ואינה נראית. מחזיקה קלפים קרוב ללב, שומרת, זורקת. יש אתם, אין אנחנו. תפאורה. תיווך. קשרים שמתחילים להסתבך ולהתלפף אחד בתוך השני זה חונק אותי אבל. את לא דמות, את הצללית שבחדר. תהיי, ובשקט. תקשיבי, תכילי, תביני. תשמעי את כל המאחורה, את הבין לבין. תספגי את המילים שלא נאמרו. שלא יאמרו. את השתיקות, את התחושות, את הריק. בסוף איכשהו את על המוקד. את הדמות לכעוס עליה. את מחוץ למערכת ההיא שממילא מורכבת, אבל מספיק בפנים כדי לטעות. אז הכי נוח להשליך עלייך הכל. את מה שאמרת, את מה ששתקת. מגדל השן, טוב לדעת שזה מה שחושבים עליי. בסדר, הכי מורכב, הכי קשה, הכי מסכנים, הכי מערבב, שתיקות שלופתות את הלב, מילים מחבקות, מילים שהן סכין. לפתוח, לסגור. מזוכיזם. את מספיק בחוץ, את בפנים מדיי. תגידי לו ש. תגידי לה שהיא מוזמנת לומר בעצמה. ובסוף? להגיד שאת במגדל השן. ממש צופה מהצד ונהנית מההצגה. באמת תודה. אולי לומר מקריבה יום חופשי במקום להנות ממנו כדי שלכם יהיה טוב. אולי לומר מקשיבה באמת. אולי. לא צריכה הערכה של אף אחד. באמת. אבל אם אין משהו חכם לומר, עדיף פשוט לשתוק. בכלל אין לי רגשות, אני הצללית שבתווך.
ריח טוב של מרחקים/זלדה;
"
משהו בתוכי
הוציא את ראשו מן הים
מתגעגע לקיום במילים.
עומדת אני כאותו קבצן
ועל לוח ליבי שיר
שמספר לכל עובר ושב
לכל רץ
על מחוזות כמוסים שבלב-
איזה טרוף
איזו בושה
להוביל זרים לשם.
גם השיר מבקש את נפשו למות,
כי עצים ואבנים נגעו בלא עדינות
בניגון.
השיר שעל לוח ליבי
עושה לי סימנים
שהשקיעה זרקה לו
טיפת זהב
כדי שאחזור ואשמח
אחזור ואשמח
בגשם שירד ביום שמש.
השיר לוחש אל נפשי:
אל תברחי,
אני שומע את צעדי ידידי.
מסוף העולם עד סופו
נודדים שירים
של כל עם ולשון
באים משלים ואותות,
ריח טוב של מרחקים
נודף מהם
אם לא נגעו בדרכם
בבאשת המים העומדים
או בדם.
אך יפה מכל השירים
הפרוכת הלבנה
שרקום עליה בחוט לבן:
לך דומיה תהילה
"
(זה יפה, המילים,
(לא רק של זלדה)
מרפא ומנחם
תודה
ו, סליחה
("הכאב שבתוכי
הוא רק מפני שלא מצאתי את דרכי,
...")
("כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון, בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיוי אוריה..." (הרב, קובץ ח' פסקה קמ"ט)
