אבל כל כך כואב לי לידן
אני רואה בנות שעברו דרך בשנים האלה, בנות שצמחו
בנות, שיש מאחוריהן משהו. מישהו.
כולן נופלות, זה ברור, אבל להן, יש מי שיתפוס אותן.

ואני יושבת שם ורואה את כל החורים שלי בדרך, את כל המקומות שנפלתי בהם, ואף אחד, אף אחד לא ניסה לעזור לי לצאת מהם.
כולם ציפו ממני להיות הבוגרת. ואני? אני השתדלתי. כל כך. אז עשיתי הכל לבד. ועכשיו? אין לי כלום.
אז ברור, הרבה באשמתי,
אבל אלוהים, מישהו יכול להסתדר בלי שיהיה אף אחד שיתן לו יד?
בהתחלה היו קצת, אבל מהר מאד הן עזבו.
אין לי כלום.


אני רואה את כולן גומרות ארבע שנים במקום שיתן להן חיבוק שיעזבו, מקום שהן באמת אוהבות, וכשהם יצטרכו עזרה יהיה להן מאיפה.
ואין לי. אין לי כלום.

אז אני יודעת, אין למה להשוות לאחרים וכל זה.
אבל אלוהים. כל כך רציתי לגמור את התיכון בטוב.
וכל כך. כל כך אין לי כלום.

(אני צריכה חיבוק.
אני.
צריכה.
חיבוק.
אני צריכה להיות אהובה.)




ואיך מישהו יאהב אותך
אם את
לא יכולה אפילו להסתכל במראה

איך מישהו יאהב אותך
כשכל מה שאת עושה
הוא כל כך משוגע


איך מישהו יאהב אותך
אם את פשוט לא
ילדה אהובה

איך מישהו יאהב אותך
כשאת כל כך
כל כך נטושה

לא,
איש לא יאהב
כי את
אינך

אין בך טיפה של כח לנסות להתקרב
אז נעלמת בין צללייך
אינך יכולה עוד לראות
כי אינך עוד נמצאת פה
ונגמרת, כולך,
כל גופך

אין בך כח לצעוק לעזרה
את יודעת שזו סתם תהיה עוד סתירה
את שותקת
יודעת
שאסור לך
עוד להיות

אין לי ככ מה להגיד אבל זה כואב
ולא אוהבת חיבוקים מפה, אז אם אראה אותך בקרוב
הלוןאי תשמחי

לצערי כנראה שתראי.

למה לצערך

זה אומר שאין לי משהו יותר טוב לעשות ושזה חרא של תקופה

💜

כי את יודעת
שלא יהיה בך יותר
את הכח לקום
לעולם

הלוואי יכולתי לעזור. מהקצת שהספקתי לראות, את ככ יפה