ראיתי לאחרונה, לא זוכר איפה.

 

תחפש את המילים יהודי בוער

יום אחד אחזה בבעל שם טוב, עליו השלום, סקרנות רבה. מי יהיה שכנו לחדר בעולם הבא? עצם את עיניו וכיוון את לבבו והתשובה לא איחרה לבוא: בכפר פלוני יש צדיק, ושמו גדליה. החליט הרב ללכת לצדיק, לגור במחיצתו ימים אחדים. אחרי הכול, צריך להתרגל לגור יחד. שכנים או לא?
הלך הרב לכפר הנ"ל. כפר קטן. כל הסיפורים עוסקים בכפר קטן אבל הכפר הזה היה באמת קטן. כפר קטן. וליהודים? אין סימן.
ניגש הבעש"ט לאיכר אחד:
"סליחה, אולי שמעת היכן נמצא כאן צדיק, רבי גדליה?"
"יהודי? בכפר שלנו יש רק יהודי אחד, לא רב ולא צדיק. זַפָּת. שם, בקצה הכפר, שם הוא גר."
"זפת?! ודאי צדיק נסתר. צדיק גדול!"
מה זה? בית משונה, מט לנפול. כלבה גדולה ונרגזת ואין אפילו מזוזה!
"מי שם?" – "רבי גדליה?" – "מי זה?" ועל הסף – הזפת. גוליית, עוג מלך הבשן. כתפיים רחבות, ומתחתן כרס עצומה ומבקיעה. צדיק גדול כזה עוד לא היה!
"מי אתה?" שאל הבעש"ט "רבי גדליה?" "זה שמי," עונה הזפת. "רבי?!" שואל בזהירות הבעש"ט. "שטויות. לא יודע אפילו צורה של אות. אני עובד בזפת. מה אתך?" מתעניין הזפת. "אולי אפשר ללון, פה אצלך?" שואל הבעל שם טוב, מחפש הסבר. "ללון? אצלי? כאן?" מתפלא הענק. "רק ליום יומיים!" משתדל הבעש"ט. "כאן לא מלון ואין לי כלום," נרתע הזפת ועומד לסגור את הדלת. "תמורת תשלום. חצי רובל ליום!" מציע הבעש"ט. "תשלום? חצי רובל?!" מתפלא הזפת. "עוד מלומד שנשתטה. תמיד אמרתי שללמוד אסור," הוא חושב לעצמו.
"אין לי מיטה!" הזפת מתריע. "אישן על התנור!" מציע הבעש"ט. "כן?! שם אני ישן!" הזפת פוסל את הרעיון. "על הרצפה אפוא!" מנסה הבעש"ט. "אבל…" הזפת מתלבט. "רובל ליום!" מפריז הבעש"ט, להוט להבין. "רובל? בבקשה, כל הרצפה שלך!" נכנע גדליה הענק.
השחר בא. מן הרצפה מציץ הבעל שם טוב בעין אחת. הזפת פקח את העיניים, וקם.
בלי נטילת ידיים. בלי תפילה. בלי ברכה. ישר לארוחה! ואיזו ארוחה, יושב ואוכל ואוכל. כיכר לחם שלמה הייתה? נעלמה. ועוד כיכר. צדיק מוזר… ועוד כיכר נוספת בדרך לדוד, להרתיח זפת ושוב, ללא מילה, ישר לאכילה! לא נטל. לא בירך. שוק על ירך! כבשה שלמה הייתה? נעלמה. יושב וטורף, וטוחן וטוחן.
"במה זכה להיות לי שכן?" תוהה הבעש"ט.
ובערב כנ"ל. ישב וזלל. "הוא בגן עדן?! איזה נס! אם רק יניחו לו להיכנס הוא יחסל, בתוך פרק זמן קטן, את שור הבר ואת הלווייתן!" ולמחרת – אותו זפת אוכל ואוכל ואינו חדל. אוכל וגדל וגדל וגדל. נכון, אומנם, של"ווניק אינו חייב להיות רזה, אך לא נברא עוד ל"ווניק עם תיאבון כזה!
"יש צדיקים נעלמים המתגלים רק בשבת. אם אשאר פה עוד מעט, עד יום ראשון…" חושב הבעש"ט ומבקש מהזפת להמשיך ולהתארח במעונו הדל. "תשכח מזה. לא בא בחשבון! ובכלל…" "עוד שני רובל?" מציע הבעש"ט. "שני רובל? בתנאי אחד – רק עד מוצאי שבת!"
שבת בבוקר והרב מציץ דומם:
אולי עכשיו? אולי הבוקר? קצת תפילה? איפה?! הוא שוב כולו זלילה. הסעודה הראשונה לא תמה עוד ומגיעה – סעודה שנייה. אולי בסעודה שלישית, נראה במה האיש חסיד? אך זו נמשכת עד אין קץ. האיש עומד להתפוצץ. לא ייאמן. הוא עוד רעב. "שלא תשכח שאתה עוזב מיד אחרי הארוחה!" מזהיר אותו הזפת.
"במה זכה? במה זכה? אולי. אולי בזכות אבות?" תוהה בקול הבעש"ט.
"אבי? זכות אבות?" צוחק בלעג הזפת גדל הגוף. "אבי היה סמרטוטר פשוט. מלקט סחבות. מעיל ישן פה, מכנסיים טלואים שם. מכפר לכפר, סמרטוטר. וגם אני הייתי סובב אתו, כשהייתי ילד…" מספר גדליה.
"פעם, בערב שבת, בתחילת הסתיו, ביער, שני קוזאקים. עם צלב. אמרו לאבא, אבא שלי: 'נַשֵק!' ואבא סירב.
'נשק יהודי מטונף, או שתיצלב!'
ואבא סירב. אבא שלי. ואמר פשוט: 'אני סמרטוטר, אבל לא סמרטוט.'
'נשק!' אבל הוא התעקש. אבא שלי.
והם קשרו אותו לעץ, והעלו אותו באש. את אבא שלי. יהודי קטן. צנום. סחבה. להבה קטנה כזאת.
רגע אחד, ופתאום כלום.
אבא שלי.
ומאז, מאז נשבעתי: לאכול. לאכול. לאכול. לא לחדול. לגדול. לגדול. כל החיים. בלי להפסיק. בלי להתבייש.
שאם, יום אחד יתפסו הקוזאקים גם אותי ויעלו אותי באש –
זאת תהיה להבה!
לא ככה סתם, להבה קטנה ודי, כמו אבא שלי.
אני אבער לאט. אני אבער הרבה.
שיראו, שיראו את האש למרחקים.
עד קצווי עולם. עד סוף הגלות.
שיראו. שידעו.
שיהודי אינו בוער ככה סתם בקלות."
"ואותו רגע," כך אמר הבעל שם טוב לתלמידו, "השגתי בהשגה רבה, במה זכה זפת ושמו גדליה לעולם הבא. רק דבר אחד אני לא תופס," אמר הרב הזקן.
"במה זכיתי אני להיות לו לשכן?