הרגע העצוב הזה שנגמר פסח.
ובשבת כבר פרקי אבות, נכון?
הרגע העצוב הזה שנגמר פסח.
ובשבת כבר פרקי אבות, נכון?
כי אינלי כח לשגרה. למרות שרק 4 ימים אני לומדת ואז סופש ואז פראגגג.
וכי חגים זה כיף. באלי עוד קדושה. באלי עוד חוויות.
אה, אוקיי.
פשוט בערב שבת זה קצת יותר קצר ולחוץ
בסעודת משיח זה מצות, 4 כוסות וביצה...
וניגונים וסיפורים והתוועדות כזו.
כי עושים את זה בכמה נקודות, וכל אחד מביא מהבית את האוכל שלו. כי לא אוכלים אחד אצל השני...
אין מנהג כזה בכלל.
סתם כשנגמר החג, חבדניקים אוהבים להתפרע על צ'יפס או מצה ושוקולד כזה. לא משו מיוחד. לא קטע הלכתי.
שור הבר
ולוויתן
שור הבר
ולוויתן
שורהברולוויתןאכולנאכל
בסעודה
זו

מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)