קחו קצת הרב אריאל
בע"ה
דבר תורה לאור המקדש
*שביעי של פסח - פרשת המקדש*
*אמונה במחשבה – ואמונה במעשה*
הרב ישראל אריאל שליט"א
ראש ישיבת המקדש
וראש ומייסד מכון המקדש
כשעם ישראל ניצב מול ים סוף אומר הקב"ה למשה: 'מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!' כבר שאלו הפרשנים: הרי זה מה שהיה למשה לעשות: לצעוק! שכן, מחד לא היה בידו לעשות דבר, זאת, מאחר שהמלחמה אליו פנים ואחור, לפניו הים ומאחוריו המצרים ומה יעשה אם לא יצעק? מאידך, זו גם חובת התורה לזעוק ולהריע בעת צרה כמובא ברמב"ם בתחילת הלכות תענית, ואם כן יפה עשה וכמצוה עשה, ומדוע נאמר לו 'מה תצעק אלי'? אולם מעיון בלשון רש"י עולה, כי הטענה כנגד משה היתה שהוא מאריך בתפילה בשעה זו, וכלשון רש"י שמות (יד, טו): "'מה תצעק אלי' - למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה: לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה'.
מדברי ילקוט שמעוני תהלים סח (רמז תשצט) עולה, שהשבטים כבר החלו להכנס לים, ומשה היה עדיין שקוע בתפילה ולכן בא עליו הקב"ה בטרוניה: הנה ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה?!
למדנו, אפוא, דבר גדול: אין הנס מתרחש אלא אם כן ישראל מתחילים ביזמתם בפעולה. שכן, יתכן, שאדם ישאל את עצמו: הרי משה רבנו הוא מנהיג האומה, והוא היודע כיצד לנהוג, מי, אפוא, אני שאבוא במקומו ואחליט שיש להכנס אל הים? אך מדברי חז"ל אלה למדנו, שהקב"ה מבקש את מסירות הנפש של הקטנים בעם, של שבט בנימין צעיר השבטים. - משה מנהיג האומה עדיין מתפלל, אך בנימין כבר שקוע עד צוארו במים, לפיכך הוא זה שזוכה להשראת שכינה ולהקמת המקדש בחלקו.
על שפת ים סוף מצינו, שאפילו משה לא מצא דרך אחרת במצב שנוצר, כי אם לעמוד בתפילה. לעומתו חשו בני שבט בנימין צעיר השבטים בתחושתם הפנימית ובעומק האמונה שבהם, שצריך - 'להעמיד את המלך היינו, פעמים שהמלך מבקש שיעוררו אותו, כלומר המלך מצפה לאיתערותא דלתתא, ולמעשיהם של ישראל בארץ, ומעשה זו הוא המעורר את הפעולה השמימית.
לכאורה יש בכך חוצפה, שצעיר הבנים מנסה להעיר את המלך עם שחר, כך גם יש מידה של חוצפה בכך, ששבט בנימין קופץ לים כשמשה עדיין שקוע בתפילה, אך מאידך גיסא יש במעשהו של בנימין אמונה עמוקה, וגדולה היא האמונה העולה מתוך המעשה של כניסה אל הים עד צואר, מן האמונה העולה מתפילה, שכן, הראשונה היא אמונה במחשבה, ואילו האחרונה היא אמונה בפועל ובמעשה, ולפיכך היא האהובה אצל הקדוש ברוך הוא.
בענין המקדש קיימת בעם ישראל מציאות מתמשכת של תרדמה, כמובא בשיר השירים רבה (ה, א, [ב]: 'אני ישנה ולבי ער: אני ישנה מן הקרבנות, ולבי ער - לקריאת שמע ותפלה, אני ישנה מבית המקדש - ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות' – עיין שם, הווה אומר, דווקא המקדש צריך התעוררות מיוחדת מתרדמה. הילקוט שמעוני (פרשת כי-תשא רמז שצא) אומר: 'וכן כל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן - נתקיימו בידן ודבר שלא נתנו נפשן עליו לא נתקיימו בידן. כגון: השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה שנתנו נפשן עליהן - נתקיימו בידן, וכגון בית המקדש והדינין שמיטין ויובלות שלא נתנו ישראל נפשן עליהן - לא נתקיימו בידן'.
לאור האמור, מובן מדוע זכה בנימין שדווקא בחלקו יבנה המקדש, זאת, כדי שירגיש בחסרונו, ומול תרדמת ישראל, 'יעורר את המלך' וימסור נפשו על בנינו.
*נחזור לעניננו, בעת שעמדו ישראל על הים, זה מה שהתבקש מהם: מעשים המביעים אמונה ומסירות נפש. לכך מצפה הקדוש ברוך הוא ולפיכך אמר למשה: 'מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!' כלומר: יפה היא התפילה, אך עכשיו הגיע תור המעשים, שכן, גילוי אמונה בפועל ובמעשה – הוא המביא את הגאולה.*
שבת שלום
וחג שמח
בע"ה
דבר תורה לאור המקדש
*שביעי של פסח - פרשת המקדש*
*אמונה במחשבה – ואמונה במעשה*
הרב ישראל אריאל שליט"א
ראש ישיבת המקדש
וראש ומייסד מכון המקדש
כשעם ישראל ניצב מול ים סוף אומר הקב"ה למשה: 'מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!' כבר שאלו הפרשנים: הרי זה מה שהיה למשה לעשות: לצעוק! שכן, מחד לא היה בידו לעשות דבר, זאת, מאחר שהמלחמה אליו פנים ואחור, לפניו הים ומאחוריו המצרים ומה יעשה אם לא יצעק? מאידך, זו גם חובת התורה לזעוק ולהריע בעת צרה כמובא ברמב"ם בתחילת הלכות תענית, ואם כן יפה עשה וכמצוה עשה, ומדוע נאמר לו 'מה תצעק אלי'? אולם מעיון בלשון רש"י עולה, כי הטענה כנגד משה היתה שהוא מאריך בתפילה בשעה זו, וכלשון רש"י שמות (יד, טו): "'מה תצעק אלי' - למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה: לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה'.
מדברי ילקוט שמעוני תהלים סח (רמז תשצט) עולה, שהשבטים כבר החלו להכנס לים, ומשה היה עדיין שקוע בתפילה ולכן בא עליו הקב"ה בטרוניה: הנה ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפילה?!
למדנו, אפוא, דבר גדול: אין הנס מתרחש אלא אם כן ישראל מתחילים ביזמתם בפעולה. שכן, יתכן, שאדם ישאל את עצמו: הרי משה רבנו הוא מנהיג האומה, והוא היודע כיצד לנהוג, מי, אפוא, אני שאבוא במקומו ואחליט שיש להכנס אל הים? אך מדברי חז"ל אלה למדנו, שהקב"ה מבקש את מסירות הנפש של הקטנים בעם, של שבט בנימין צעיר השבטים. - משה מנהיג האומה עדיין מתפלל, אך בנימין כבר שקוע עד צוארו במים, לפיכך הוא זה שזוכה להשראת שכינה ולהקמת המקדש בחלקו.
על שפת ים סוף מצינו, שאפילו משה לא מצא דרך אחרת במצב שנוצר, כי אם לעמוד בתפילה. לעומתו חשו בני שבט בנימין צעיר השבטים בתחושתם הפנימית ובעומק האמונה שבהם, שצריך - 'להעמיד את המלך היינו, פעמים שהמלך מבקש שיעוררו אותו, כלומר המלך מצפה לאיתערותא דלתתא, ולמעשיהם של ישראל בארץ, ומעשה זו הוא המעורר את הפעולה השמימית.
לכאורה יש בכך חוצפה, שצעיר הבנים מנסה להעיר את המלך עם שחר, כך גם יש מידה של חוצפה בכך, ששבט בנימין קופץ לים כשמשה עדיין שקוע בתפילה, אך מאידך גיסא יש במעשהו של בנימין אמונה עמוקה, וגדולה היא האמונה העולה מתוך המעשה של כניסה אל הים עד צואר, מן האמונה העולה מתפילה, שכן, הראשונה היא אמונה במחשבה, ואילו האחרונה היא אמונה בפועל ובמעשה, ולפיכך היא האהובה אצל הקדוש ברוך הוא.
בענין המקדש קיימת בעם ישראל מציאות מתמשכת של תרדמה, כמובא בשיר השירים רבה (ה, א, [ב]: 'אני ישנה ולבי ער: אני ישנה מן הקרבנות, ולבי ער - לקריאת שמע ותפלה, אני ישנה מבית המקדש - ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות' – עיין שם, הווה אומר, דווקא המקדש צריך התעוררות מיוחדת מתרדמה. הילקוט שמעוני (פרשת כי-תשא רמז שצא) אומר: 'וכן כל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן - נתקיימו בידן ודבר שלא נתנו נפשן עליו לא נתקיימו בידן. כגון: השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה שנתנו נפשן עליהן - נתקיימו בידן, וכגון בית המקדש והדינין שמיטין ויובלות שלא נתנו ישראל נפשן עליהן - לא נתקיימו בידן'.
לאור האמור, מובן מדוע זכה בנימין שדווקא בחלקו יבנה המקדש, זאת, כדי שירגיש בחסרונו, ומול תרדמת ישראל, 'יעורר את המלך' וימסור נפשו על בנינו.
*נחזור לעניננו, בעת שעמדו ישראל על הים, זה מה שהתבקש מהם: מעשים המביעים אמונה ומסירות נפש. לכך מצפה הקדוש ברוך הוא ולפיכך אמר למשה: 'מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו!' כלומר: יפה היא התפילה, אך עכשיו הגיע תור המעשים, שכן, גילוי אמונה בפועל ובמעשה – הוא המביא את הגאולה.*
שבת שלום
וחג שמח
- לקראת נישואין וזוגיות