איך שהעולם הזה מסתכל לנו בעיניים וצוחק.
חשבת שאתה כבר מכיר הכל, אה? לא. קבל את זה!
ואז זה בא. בועט בך ואתה לא רואה כלום.
וזה בא אחד אחרי השני. דבר גורר דבר. טיפש! אתה לא שם לב? מממ... לא. רק עכשיו.
אבל כבר מאוחר מידי.
את כל הטעויות האפשריים עשית. מה לא? אבל נגזר, נגזר.
ואז אתה מוצא את עצמך לבד בעולם. בלי שום דבר. לבד.
המלבושים ירדו מזמן ורק אתה עם עצמך פתאום שם לב שאתה כלום ושום דבר.
איפה ה"אני" שלך? איפה? נעלם. כבר אין "אני" שלי.
לבד.
לא שייך לפה וגם לא לפה. אבל מאד שייך לפה וגם ממש לפה.
לא יכול בלי זה וגם חייב את זה.
אבל סובל מפה וסובל גם מזה.
אז מה עושים? כלום. שותקים. כי אין למי. אין למה.
אבל חייב!
לבד.
מימיני כבר הלך, משמאלי טרק דלת.
מלפניי כבר מזמן לא נמצא ומאחוריי יש רק קיר.
לבד.
מה יש לי לעשות? שייך להכל ולא שייך לכלום.
אפילו להם אני כבר לא מרגיש שייך! לאן הגעתי לאיזה מצב?!
אז זהו... זה המצב כנראה.
וגם אני כבר לא נשארתי לעצמי.
העלה הקטן שלי כנראה כבר לא מחזיק חזק...