מין מעגל כזה שלא נסגר.
רציתי לבקש סליחה שאמרתי, אבל לא ידעתי איך.
הסתבכתי בתוך עצמי.
והפחד, הפחד אשם בזה.
באמת מפחדת ללכת לבד, כי אולי יפגעו בי.
זה לא נורמלי, אני יודעת. כבר עברתי תיכון.. ובכל זאת. לא מסוגלת.
ובשבת היא צחקה על זה שאותי צריך תמיד ללוות עד הדלת, כי אני מפחדת. ואין מה לומר על זה. כי היא צודקת, זה לא רגיל... אבל הפחד משתק אותי.
ואני רוצה לדבר איתה, אולי היא תדע להרגיע. אבל מפחדת כבר להיות אמיתית.
ולמה אני מרגישה מוטרדת מאוד מדברים שאחרות לא. נשיקה קטנה בחזה עירערה אותי לגמרי, כאילו לא יודעת מה קרה. ואף אחת לא הצליחה להבין מה שזה עשה לנפש.
ולמה הניסיונות האלה מגיעים בכמויות.
ולמה אני לא מצליחה לשתוק.
והנפש שלי, שמבקשת עזרה. למה היא לא יודעת לפתור את הבעיות שלה לבד.
אני רוצה חיבוק אוהב, אבל כזה שאני ארגיש בנח איתו ולא שרק רוצה לברוח. כזה שלא כופה כלום. שטוב לי, וכיף.
אני רוצה להצליח להסתכל שוב בעיניים.

מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)