ואני רק שומע אותה
אני לא ליד הטלוויזיה
תוך שניה גג 2 (באמת. כאילו זה הזמן) שבהם שומעים נשימות מהירות יותר יותר, וזה התקצר בקטע פסיכי. פסיכי. ופתאום היא התחילה לצרוח בבכי, בכי שאי אפשר לבכות בשקט. בכי קורע לבבות. בכי שקרע אותי. יותר גרוע מילד קטן.
והנה, תוך כדי שאני כותב שומעים אותה מדברת עכשיו
"אני לאיודעת אם זה נורמלי או שאני צריכה אשפוז. בראיון הקודם הרגשתי מתנקת ואני לא יודעת איפה אני"
והיא חרדתית.
בא לי לבכות
אני.. אין לי זכות בכלל להגיד שאני מבין אותה. אבל אני מבין את הרעיון של הרגשות שלה. בערך.
הפסיכולוגית שלה שוקלת אשפוז.
זה נוראי
זה נוראי
די
לא באלי לשמוע את זה
אני הולך לישון. לא רוצה לשמוע על זה בכלל. כואב לי ועצוב לי רק לשמוע על זה.
אוף
שה' ירחיק את הדבר הזה ממנו ומכולם.
אמן
- לקראת נישואין וזוגיות