ויש אנשים שקשה להם לקבל את זה.
אז הנה- אתם תצטרכו להסתדר.
אני לא בן 16, לא נולדתי אתמול. אני מכיר את עצמי, יודע מה אני יכל ומה לא. אני יודע מה אני חושב, ואני משתדל לפעול ע"פ זה. לא נוח לכם- בעיה שלכם..תעשו מה שאתם רוצים, אין לי בעיה. אבל תגידו שאתם עושים מה שבאלכם, אל תעשו "כאילו" אתם שואלים אותי.
לא מבינים, ממש לא.
כל התרבות הזאת.. למה צריך להיות לי איכפת ממנה?
לכם איכפת? בעיה שלכם...
אבל למה אני צריך להיות מעורב בזה? הרי לי לא איכפת... אז למה עכשיו אני צריך להיות כבול לזה?
תבינו, לא איכפת לי. לא איכפת לי ממה יאמרו, לא איכפת לי ממה אומרים כבר עכשיו.
אני אוהב לחיות ע"פ השכל שלי, לא מגחמות של כל מטריאליסט שהחליט משהו.
השאלה האחרונה שלא פתורה היא, למה האנשים שכן מכירים אותי, יודעים מה אני אוהב או לא, מכריחים אותי להתנהג ככה?
אין תשובה. כנראה גם לא תהיה בקרוב..
יש משהו יפה בזה שבן אדם חי לעצמו בלי אחריות כלפי אף אחד.
אבל כמה חבל שהעולם לא בנוי ככה..
לא טוב, היות האדם לבדו.
אם יש משהו שלא מובן לי, זה בדיוק זה.
תודה ונסיעה נעימה.

ואני חייבת לעוף מפה. לסגור את הכל ולצאת. לזרוק הכל. גם את זה. ככה אני יוכל להתנקות ולדעת ששום דבר לא עומד לי מאוחרי הראש.

רק רחמים. רק רחמים צריך.
זה גורם לי לחפור בור באדמה ולהישאר שם, ולהבין ששם מקומי, ושם אשאר. ואני יודעת שזה לא נכון. היום הבנתי כמה אני צריכה לעבוד על עצמי. ועל המידות. ועל המעשים ועל ה"חוסר מחשבה" שנכנס בי לאחרונה ובמיוחד בשנה האחרונה. כמה מזויפת נהייתי. כמה רעל נכנס לי לנשמה. כמה אוויר מסריח אני נושמת, כי אני תמיד לא נמצאת במקום הנכון, ןבזמן הנכון. ואז מגיע המצב שאני נדפקת, ובדרכ כל מי שמסביבי נדפק גם הוא. ועד כדי כך שאני מדברת עם אנשים, הם שוכחים ממני. אני חושבת שאני פשוט לא בנאדם הכי נחמד בעולם. לא הכי מאיר בעולם. (רק היא חושבת ככה. כנראה היא לא מכירה אותי. בכלל). וראיתי אותם והבנתי שאלה אנשים טובים ככ. וסביבה כזו אני צריכה. אנשים כאלה. חיים, כאלה. עם משמעות. עם - תודה להשם יתברך. עם עבודת השם. עם מטרה. (אני חייבת חייבת ללכת לשם. רק טוב זה יעשה לי. רק טוב. השם יעזור לי. נכון ? )

כן. זה לא ייגמר בזמן הקרוב. כל פעם אני סולחת. כל פעם.
למה אני עושה את זה? אלוקים רק יודע.
רק אני מקווה שאלוקים סולח לי, גם