החשש הזה שיש להרבה מאוד בחורי ישיבות תוקע אותם בישיבות שלא בצדק, הם לא יהיו דיינים או רבנים אבל ממשיכים להיות בישיבה כי הם חוששים שהרמה שלהם תיפול, אז תיפלו, מה יש? ואז תקומו, איך עשיתם צבא? עיקר מצוות ישוב הארץ הוא שיהיה לך מקצוע בארץ שתעבוד בו וכשם שלא אומרים לאדם לא להניח תפילין כי זה ביטול תורה כך לא אומרים לאדם אל תעבוד כי זה ביטול תורה, זהו, מצווה, אתה גם התחייבת לפרנס את אשתך בכתובה, היא לא חייבת למחול לנצח, בטח כשאתה לא מתעד את עצמך להיות רב או דיין, וזה גם לא בריא בכלל לשלום הבית שהיא מוחלת לך.

יש דרכים לגרום לנחיתות רכות, קביעת עיתים, תפילות במניין, קשר מתמיד עם רב מקומי (לרוב חב"דניקים תותחים בזה) מסגרת בית מדרש עם מילגה של תורה אחרי צבא (נעשים נסיונות רבים, אני לא חושב שמצליחים יותר מידי כי תמיד הציונים יהיו חשובים מהמילגה, לא משנה מה הגובה שלה) אתה גם לא חייב ללמוד מקצוע תובעני אבל זה תלוי בך, ובכלל מקצוע תובעני, באופן פרדוקסלי, זה גם יעזור לך לא ליפול כי יהיה לך פחות זמן לשטויות, (זה שאתה גם נשוי גם ישמור עליך.

בקיצור, אל דאגה, הרמה שלך תיפול גם תיפול, ואתה תקום, בעז"ה.

אתה גם כנראה לא תיפול חזק מידי.

רציתי לערוך ..נמחק..כותב שוב כי חושב שזה דיון חשוב.

שיעור ז בישיבה.שנה הבאה בע"ה מתחיל לימודים.

חושב שכדאי להקדים הקדמה- באופן עקרוני כל מפגש עם עולם החומר יוצר 'כובד' מסוים עלינו,דוגמא פשוטה-אדם אוכל ארוחה,מרגיש אחריה 'כבדות' מסוימת,הנפש 'מתגשמת',נעשה יותר אגואיסטי וכו'(זה הרגשה קצת עדינה,צריכים לשים לב אליה..).מפגש עם 'שכל'-תורה בנידון דידן(בלשון המהרל) מביא עמו שאר רוח,שאיפות,הנפש יוצאת ממיצריה המוגבלים ..עד למפגש הבא עם החומר,זה רצוא ושוב,תכלס כל החיים הם ככה. גם בישיבה יש מפגשים עם עולם החומר,רק במסות פחותות בהרבה ממה שיש בחוץ(מה יש לך בישיבה?ארוחות,עונג שבת,הפקר בפינת קפה..חח וכו').הקב"ה שם אותנו בעולם הזה כדי להתמודד,צריכים לראות בזה אתגר,כשרואים ככה את המציאות כ'אתגרית',ושזה הלכתחילה יש יותר חשק לעבוד.

באופן כללי אני חושב שמי שהיה רציני,מתמיד,מעמיק בישיבה ובנה כהוגן את עולמו הרוחני,וגם כשחזר לבית שמר על קימה למניינים,קביעת עיתים מסודרת וכו'-מסתבר שלא יירד בצורה משמעותית .

קיבלתי מרבותיי 3 נק' שחשוב לקיים כדי לשמור על 'רמה רוחנית'(רמה רוחנית כוונתי באופן כללי שהשאיפות שלך יהיו למעלה,כלומר להתקדם ביראת שמיים ותורה ולהוסיף טוב בעולם וכו'.אלו השאיפות בישיבה ועם השאיפות הללו אנחנו צריכים ורוצים להמשיך,תבניות החיים משתנות מישיבה ללימודים -עבודה וכו' אבל המטרות,המגמות צריכות להשאר אותו הדבר.לא אוהב כ"כ שזה משתמע כניסוח של מלחמה..קצת שטייטלי-גלותי.אבל הכוונה מובנת)-1)לימוד תורה משמעותי-לא 10 דק..כמובן שיש זמנים לחוצים,אבל שבאופן כללי יהיה זמן משמעותי,לפחות שעה.הצעת לימוד -חצי שעה הלכה,חצי שעה אמונה.ללמוד מה שאתה נמשך ומזין אותך ביראת שמיים(לענ"ד גמ' לא מזינה את רוב האנשים ביראת שמיים ושאר רוח ושאיפות כאשר לומדים אותה במתכונת דף יומי..).כדאי מדי פעם אולי לעשות איזו סוגיה בעיון.לענ"ד משהו שיכול לחזק(חושב שזה די חובה) זה גם לקבוע מטרות בלימוד.להגדיר ספרים מסויימים שאתה רוצה ללמוד(הלכה,.אמונה,מוסר וכו') ולהתקדם אט-אט,להקיף.להמשיך את ההתקדמות מהישיבה(אע"פ שמן הסתם זו התקדמות יותר איטית,זה קו רציף,תמיד יש לך 'לאיפה לחזור',אתה לא 'תלוש',מחפש מה ללמוד,כדאי אפילו אולי לעשות את זה בגמ'.בקיצור כיד ד' הטובה עליך.אבל העקרון חשוב לפי דעתי).2)קשר לת"ח ובית מדרש.3)קהילה תומכת שבאופן כללי המגמה שלה היא גם להתקדם בתורה ויראת שמיים.בהצלחה אחי!

מי שהיה רציני ומתמיד ומעמיק יפול מגבוה יותר.

אבל עם השאר אני מסכים איתך.

מי שלומד שלושה סדרים גמרא ותוך זמן קצר עובר לדף יומי+שמו"ת+חפץ חיים+הלכה יומית+חוק לישראל (במקרה הטוב, בדרך כלל זה הרבה פחות מזה) לא יכול לצפות שיתנהג אותו הדבר, הוא עובר מחברה שבה שיחת היום היא אידאלים ותורה לשיחה שבה שיחת היום היא שיעורי בית, מין וסדרות, ואדם חייב להיות מעורב בחברה, הוא רוצה להצליח אז הוא חייב לשמור על שפיות.

אז מה עושים, עוברים, מחזיקים את הראש מעל המים, האקדמיה היא לא מקום קל מבחינה רוחנית (לא חייבים גם ללמוד באקדמיה אגב), אבל בדרך כלל מוצאים אחים לצרה, חבר'ה דוסים שגם באותו הלם תרבות כמו שלך, ומשם לעבודה, בדרך כלל בעבודה יותר קל מבחינה רוחנית.

אבל הישיבה, חשוב לציין, היא מקום סטרילי, תיבת נוח רוחנית, לא תגיע לרמה הספיריטואלית הזו כנראה אף פעם, עכשיו לעבודה.

התרחק משכן רע..איך שאמרת שמוצאים חבר'ה דוסים בנוסף ללימוד ולכל מה שאני חושב שיכול לעזור(וכתבתי לעיל) .סתם לדוגמא הייתי בצבא,עם הרבה חילונים,התחברתי אליהם אחלה.אבל היו הרבה גבולות ברורים ובדכ כיבדו אותך(אני יודע שזה די לא אותו דבר אבל רוצה להראות עקרון..),הנק' שאני רוצה להבהיר היא שכיוון שהייתי גם עם חבר'ה דוסים הייתה גם אווירה של 'אוויר פסגות'..אגב רוב המשפחה שלי המורחבת לא דוסים.מקס מסורתיים.מיעוטם דתיים.לא מישיבות.אולי אצלי זה קצת שונה כי לא הייתי בסביבה סטרילית-דוסית מינקות..אז קצת יותר יודע מה כן ומה לא..

...

אני מאמין שהיהדות לא נמצאת בבית המדרש בלבד. אולי אפילו להפך.

אני מאמין שיהדות לא שווה לתורה ושיראת שמים לא נמדדת בכמות הידע התורני.

ממילא, אם אדם הוא עובד ה', אין שום סיבה בעולם שיעבוד את ה' יתברך בישיבה יותר מבחוץ. ושוב, אולי להפך.

זה הדברים שראיתי במוחש שמשפיעים הכי הרבה על יראת שמים של אנשים מחוץ למסגרת הישיבה.

זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע מתוך הישיבה...

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור