החשש הזה שיש להרבה מאוד בחורי ישיבות תוקע אותם בישיבות שלא בצדק, הם לא יהיו דיינים או רבנים אבל ממשיכים להיות בישיבה כי הם חוששים שהרמה שלהם תיפול, אז תיפלו, מה יש? ואז תקומו, איך עשיתם צבא? עיקר מצוות ישוב הארץ הוא שיהיה לך מקצוע בארץ שתעבוד בו וכשם שלא אומרים לאדם לא להניח תפילין כי זה ביטול תורה כך לא אומרים לאדם אל תעבוד כי זה ביטול תורה, זהו, מצווה, אתה גם התחייבת לפרנס את אשתך בכתובה, היא לא חייבת למחול לנצח, בטח כשאתה לא מתעד את עצמך להיות רב או דיין, וזה גם לא בריא בכלל לשלום הבית שהיא מוחלת לך.

יש דרכים לגרום לנחיתות רכות, קביעת עיתים, תפילות במניין, קשר מתמיד עם רב מקומי (לרוב חב"דניקים תותחים בזה) מסגרת בית מדרש עם מילגה של תורה אחרי צבא (נעשים נסיונות רבים, אני לא חושב שמצליחים יותר מידי כי תמיד הציונים יהיו חשובים מהמילגה, לא משנה מה הגובה שלה) אתה גם לא חייב ללמוד מקצוע תובעני אבל זה תלוי בך, ובכלל מקצוע תובעני, באופן פרדוקסלי, זה גם יעזור לך לא ליפול כי יהיה לך פחות זמן לשטויות, (זה שאתה גם נשוי גם ישמור עליך.

בקיצור, אל דאגה, הרמה שלך תיפול גם תיפול, ואתה תקום, בעז"ה.

אתה גם כנראה לא תיפול חזק מידי.

רציתי לערוך ..נמחק..כותב שוב כי חושב שזה דיון חשוב.

שיעור ז בישיבה.שנה הבאה בע"ה מתחיל לימודים.

חושב שכדאי להקדים הקדמה- באופן עקרוני כל מפגש עם עולם החומר יוצר 'כובד' מסוים עלינו,דוגמא פשוטה-אדם אוכל ארוחה,מרגיש אחריה 'כבדות' מסוימת,הנפש 'מתגשמת',נעשה יותר אגואיסטי וכו'(זה הרגשה קצת עדינה,צריכים לשים לב אליה..).מפגש עם 'שכל'-תורה בנידון דידן(בלשון המהרל) מביא עמו שאר רוח,שאיפות,הנפש יוצאת ממיצריה המוגבלים ..עד למפגש הבא עם החומר,זה רצוא ושוב,תכלס כל החיים הם ככה. גם בישיבה יש מפגשים עם עולם החומר,רק במסות פחותות בהרבה ממה שיש בחוץ(מה יש לך בישיבה?ארוחות,עונג שבת,הפקר בפינת קפה..חח וכו').הקב"ה שם אותנו בעולם הזה כדי להתמודד,צריכים לראות בזה אתגר,כשרואים ככה את המציאות כ'אתגרית',ושזה הלכתחילה יש יותר חשק לעבוד.

באופן כללי אני חושב שמי שהיה רציני,מתמיד,מעמיק בישיבה ובנה כהוגן את עולמו הרוחני,וגם כשחזר לבית שמר על קימה למניינים,קביעת עיתים מסודרת וכו'-מסתבר שלא יירד בצורה משמעותית .

קיבלתי מרבותיי 3 נק' שחשוב לקיים כדי לשמור על 'רמה רוחנית'(רמה רוחנית כוונתי באופן כללי שהשאיפות שלך יהיו למעלה,כלומר להתקדם ביראת שמיים ותורה ולהוסיף טוב בעולם וכו'.אלו השאיפות בישיבה ועם השאיפות הללו אנחנו צריכים ורוצים להמשיך,תבניות החיים משתנות מישיבה ללימודים -עבודה וכו' אבל המטרות,המגמות צריכות להשאר אותו הדבר.לא אוהב כ"כ שזה משתמע כניסוח של מלחמה..קצת שטייטלי-גלותי.אבל הכוונה מובנת)-1)לימוד תורה משמעותי-לא 10 דק..כמובן שיש זמנים לחוצים,אבל שבאופן כללי יהיה זמן משמעותי,לפחות שעה.הצעת לימוד -חצי שעה הלכה,חצי שעה אמונה.ללמוד מה שאתה נמשך ומזין אותך ביראת שמיים(לענ"ד גמ' לא מזינה את רוב האנשים ביראת שמיים ושאר רוח ושאיפות כאשר לומדים אותה במתכונת דף יומי..).כדאי מדי פעם אולי לעשות איזו סוגיה בעיון.לענ"ד משהו שיכול לחזק(חושב שזה די חובה) זה גם לקבוע מטרות בלימוד.להגדיר ספרים מסויימים שאתה רוצה ללמוד(הלכה,.אמונה,מוסר וכו') ולהתקדם אט-אט,להקיף.להמשיך את ההתקדמות מהישיבה(אע"פ שמן הסתם זו התקדמות יותר איטית,זה קו רציף,תמיד יש לך 'לאיפה לחזור',אתה לא 'תלוש',מחפש מה ללמוד,כדאי אפילו אולי לעשות את זה בגמ'.בקיצור כיד ד' הטובה עליך.אבל העקרון חשוב לפי דעתי).2)קשר לת"ח ובית מדרש.3)קהילה תומכת שבאופן כללי המגמה שלה היא גם להתקדם בתורה ויראת שמיים.בהצלחה אחי!

מי שהיה רציני ומתמיד ומעמיק יפול מגבוה יותר.

אבל עם השאר אני מסכים איתך.

מי שלומד שלושה סדרים גמרא ותוך זמן קצר עובר לדף יומי+שמו"ת+חפץ חיים+הלכה יומית+חוק לישראל (במקרה הטוב, בדרך כלל זה הרבה פחות מזה) לא יכול לצפות שיתנהג אותו הדבר, הוא עובר מחברה שבה שיחת היום היא אידאלים ותורה לשיחה שבה שיחת היום היא שיעורי בית, מין וסדרות, ואדם חייב להיות מעורב בחברה, הוא רוצה להצליח אז הוא חייב לשמור על שפיות.

אז מה עושים, עוברים, מחזיקים את הראש מעל המים, האקדמיה היא לא מקום קל מבחינה רוחנית (לא חייבים גם ללמוד באקדמיה אגב), אבל בדרך כלל מוצאים אחים לצרה, חבר'ה דוסים שגם באותו הלם תרבות כמו שלך, ומשם לעבודה, בדרך כלל בעבודה יותר קל מבחינה רוחנית.

אבל הישיבה, חשוב לציין, היא מקום סטרילי, תיבת נוח רוחנית, לא תגיע לרמה הספיריטואלית הזו כנראה אף פעם, עכשיו לעבודה.

התרחק משכן רע..איך שאמרת שמוצאים חבר'ה דוסים בנוסף ללימוד ולכל מה שאני חושב שיכול לעזור(וכתבתי לעיל) .סתם לדוגמא הייתי בצבא,עם הרבה חילונים,התחברתי אליהם אחלה.אבל היו הרבה גבולות ברורים ובדכ כיבדו אותך(אני יודע שזה די לא אותו דבר אבל רוצה להראות עקרון..),הנק' שאני רוצה להבהיר היא שכיוון שהייתי גם עם חבר'ה דוסים הייתה גם אווירה של 'אוויר פסגות'..אגב רוב המשפחה שלי המורחבת לא דוסים.מקס מסורתיים.מיעוטם דתיים.לא מישיבות.אולי אצלי זה קצת שונה כי לא הייתי בסביבה סטרילית-דוסית מינקות..אז קצת יותר יודע מה כן ומה לא..

...

אני מאמין שהיהדות לא נמצאת בבית המדרש בלבד. אולי אפילו להפך.

אני מאמין שיהדות לא שווה לתורה ושיראת שמים לא נמדדת בכמות הידע התורני.

ממילא, אם אדם הוא עובד ה', אין שום סיבה בעולם שיעבוד את ה' יתברך בישיבה יותר מבחוץ. ושוב, אולי להפך.

זה הדברים שראיתי במוחש שמשפיעים הכי הרבה על יראת שמים של אנשים מחוץ למסגרת הישיבה.

זה לא כל כך קל כמו שזה נשמע מתוך הישיבה...

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.