התחלנו את המירוץ השנתי לפני כמה שעות.
"אירועי יום השואה" זה כזה ביטוי מחריד. וגם הסטורים של אווה. לילדות יהודיות בשואה לא היה אינסטגרם. לא היה להן לחם. הן סחבו גושי קרח באצבעות קפואות מקצה אחד של המגרש לקצה השני וחוזר חלילה רק כי אם הן לא היו עושות את זה, היו הורגים אותן. לא בדרך הקלה והמהירה. תשאלו את סבתא שלי. זו ששרדה את הגטו כי סגרו אותה בבית חולים כדי שלא תאבד את הרגל.
אחר כך הדברים המובנים מאליהם ואז יום הזיכרון. שתי צפירות. בכי שלא נגמר וכמה שיותר להתפלל שלא נצטרך לבכות על עוד אנשים בשנה הבאה. כל שנה להתאכזב מחדש ולהגביר את התפילות, לאבד עוד קצת מהביטחון שלי. יום העצמאות והבדידות המטורפת הזו מול כל כך הרבה אנשים. השתדלות ממש גדולה לא לרחם על עצמי, אבל זה בלתי נמנע וזה רק מתגבר למחרת, כשאימא עסוקה בסבתא וכל שאר העולם עסוק בעצמו.
וכאילו כל זה לא מספיק, העולם נושף לך באוזן: מה את עושה בשנה הבאה?
מה שעשיתי השנה. דברים שבטח לא מעניינים אתכם. כמו, למשל, ללמוד איך לנסוע באוטובוס. איך לכתוב קורת חיים (והם די עלובים, קורות החיים שלי, בעיני מעסיקים. אבל מה אם הם היו שואלים על דברים אחרים, חוץ מבאילו עבודות עבדתי? אני מאוד מעריכה את עצמי, אבל זה לא מספיק). אני לומדת איך לאהוב את עצמי, איך לסלוח לעצמי, איך לכעוס כשצריך.
וזה באמת לא משנה לאף אחד. מבחינתם אני יושבת כל היום מול המחשב ורואה סרטים.
תודה על ההערכה, נשמות. עכשיו לכו למטבח ותתהו לעצמכם מי שטף את כל הכלים וקיפל את כל הכביסה. אתם לא תשאלו את עצמכם איפה הייתי היום, כי אתם בטוחים שלא קמתי מהמיטה מהבוקר, אבל הספקתי לצאת החוצה כבר פעמיים.
זה לא משנה. מה שמשנה זה שאם אני אמשיך ככה, אני לא אתקדם לשום מקום.
(כבר שנים אני ככה, אתם חושבים שאני באותו מקום שהייתי בו בסוף התיכון?)
למה אין לך רישיון נהיגה? למה לא עשית שירות לאומי? למה את לא לומדת כלום? למה תעודת הבגרות שלך עם ממוצע שמתחת למאה? למה את לא מתלבשת בבוקר? למה את לא מחפשת עבודה? למה החדר שלך מבולגן? למה את לא נפגשת עם חברות? למה את לא מספרת מה את עושה בטיפול?
יש תשובות לכל אלו, אבל אין זמן לשמוע.
יש זמן לנשוף לי בעורף שכבר סוף שנה ואני חייבת להחליט מה יהיה איתי.
זה לא משנה שאני כבר יודעת. הדרך ברורה מאוד מבחינת כולם- אני צריכה להתאפס על עצמי.
בן אדם לא יכול להתאפס בכל סוף שנה, נכון? לאן נגיע אם נתאפס כל פעם שתבקשו ממני?
התאפסתי כבר מזמן. סליחה אם קצב ההליכה שלי אחר משלכם.
השבוע הזה חונק אותי ואין דרך יציאה.
הלוואי ששבוע הבא לא יגיע לעולם.
- לקראת נישואין וזוגיות