אני אתחיל:

- לא ראיתי מעולם דרדסים, מומינים, הפיג'מות ובקיצור כל הילדות הישראלית הקלאסית בטלוויזיה - החינוכית\הופ\אנעארף.

- לא הייתי באילת עד כיתה י"א (אאל"ט) וגם אז רק להרים שליד וביקור קצר במצפה התת-מימי. 

- לא הייתי בחרמון עד כיתה ט', ועד היום לא הייתי ברכבל שם.

- ראיתי "בגן של דודו" רק בתור נער (גיל תיכון) ולא לפני. (גם בקושי ראיתי אסי וטוביה. נראה לי שרק פעם אחת ראיתי פרק שלהם בבית הספר וזהו בערך.)

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול