מה זה יום השואה בשבילי? 
יום השואה זה היום בו צופים בטקס יד ושם ומתרגשים כל פעם מחדש מהסיפורים המדהימים של ניצולי השואה מדליקי המשואות. 
ישנו מוטיב חוזר בכל סיפור הצלה שכזה: הייתי במחנה וניצלתי, התגייסתי לצבא והקמתי משפחה לתפארת. ניצחתי את הנאצים. זוהי נקמתי. 
יום השואה זה היום בו כולם לובשים שחור ועומדים לשתי דקות לזכר שישה מליון יהודים שנרצחו. קשה לי.
זה היום הזה. להגיד את האמת? בשבילי, יום השואה הוא יום העצמאות האמיתי. אמנם אנחנו לא חוגגים ולא אומרים הלל ביום הזה, אבל ביום הזה נופלת ההבנה כל שנה מחדש שאנחנו חיים במדינת ישראל! 
כמה ניצולי השואה מתהדרים בזה שלא ממש מזמן, לפני קצת יותר משבעים שנה לא היו חולמים אפילו על מחר, והיום אנחנו מדינה עם צבא משלנו, צבא של יהודים! צבא הגנה לישראל! מהחזקים בעולם! עם ממשלה ומשטרה. זה שלנו! 
את ההבנה הזו שאנחנו נולדנו לתוך מציאות של מדינה וצבא, אבל אני סה"כ דור שלישי לאוד מוצל מאש שלא חלם על מדינה, רק אז מבינים באמת עד כמה אנחנו בדור של גאולה שאין כדוגמתה. ואיך בכלל אפשר להתלונן על כמה קוצים קטנים שנתקעים בסוליית הנעל שממשיכה כל הזמן לרוץ קדימה.
אולי היום זה הזמן בו אנו מפנים את הראש לאחור ונזכרים מה עברנו, כדי שנוכל לשים לב באמת על מה אנחנו שמחים ואומרים את ההלל בעוד כמה ימים...

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול