שתי אפשרויות:

א. האדם יכול לבחור להזיק, אבל הוא לא יכול לבצע כל עוד לא נגזר על הניזק להינזק. אז אמנם הנזק נגזר על האדם והוא היה מגיע אליו כך או אחרת, אבל האדם בחר להזיק ועל זה הוא נשפט.

ב. יש אפשרות להזיק גם למי שלא נגזר עליו להינזק, ומה שנאמר שאין אדם נוקף (=נוגף) אצבע מלמטה אלא אם הכריזו על כך למעלה הוא במקרה כמו בדוגמה שלא שייך בו בחירה.

את אפשרות 1 לא כל כל הבנתי כי יוצא שהוא לא באמת יכול לבחור להזיק.

אפשרות 2 זה יפה, פשוט זה נגד מה שהורגלתי לשמוע כל הזמן, שאין סיבה לכעוס וכו' כי מה שאמור לקרות לך יקרה ממילא... ואילו לפי מה שכתבת, יש אפשרות להזיק לי בלי שייגזר עלי, וזה מתסכל.

לאפשרות הראשונה האדם יכול לבחור להזיק, אבל לא יצליח לבצע אם לא נגזר על האחר.

למשל - אדם רוצה לגנוב ממך 500 ש"ח, אם נגזר עליך להפסיד אותם הוא יצליח (ואם לא היה מנסה היית מפסיד אותם בדרך אחרת) אבל אם לא הוא היה נכשל.

הבחירה תלויה באדם, ועליה הוא נשפט, המימוש בפועל תלויה בקב''ה.

אני יותר מאמין בגישה השנייה אגב, אבל עם סייגים (זה קשור לסוגיית ההשגחה הפרטית).

הוא יכול לטעון, על מה גזרת, אם גזרת שאני יגנוב לו את ה500 שקל, אז הנה עשיתי את גזירתך, ואם גזרת שזה יקרה בדרך אחרת, עובדה שזה לא קרה?

כשנגזר הנזק לא נגזר שפלוני יזיק אלא נגזר שאלמוני יפסיד 500 ש''ח. אם פלוני גנב זה בגלל שהוא בחר לגנוב, לולי בחר לגנוב הנזק היה מגיע לאלמוני בדרך אחרת. העונש של פלוני הוא לא על הנזק בפועל, שהיה קורה גם בלעדיו, אלא על הבחירה שלו עצמו.

אבל זה יוצא שבעצם לא הייתה גזירה על הצורה שבה יקרה לאדם את הנזק, וזה קצת מוזר שהקב"ה גוזר על מישהו הפסד מסתבר שהוא גם גוזר באיזה צורה, כאילו- מה תכלס הולך לקרות?

בני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי, עשינהו, שקל מינייהו לצדקה, פוש גבייהו שיבסר דינרי. כי מטא מעלי יומא דכיפורי, שדור דבי קיסר נקטינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי: לא תדחלון, שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו. אמרי ליה: מנא ידעת? אמר להו: חלמא חזאי לכו. א"ל: ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו?] אמר להו: אמינא, כי היכי דתעבדו מצוה לשמה 

אם כן הגיוני שזה באמת האפשרות היותר נראית.

אפילו שזה באמת נשמע מוזר שהגזירה הייתה רק על ההפסד של השבע מאות דינרים, וזה תלוי בבחירה שלהם איך להפסיד אותם, אבל כאן זה כבר להיכנס לידיעה ובחירה, הרי ברור לכאורה שהקבה ידע באיזה צורה הם יבזבזו את הכסף... 

אבל לעיקר אתה אומר שהוא לא גזר על איך זה יקרה.

זה מפורש בעוד מימרא ידועה: "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים תביא בית".

כלומר: ההפסד קבוע מראש - הבחירה שלך היא שקובעת איך.

"ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו', זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה, ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמדה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם, והוא מה שאמרו רז"ל בא לטהר מסייעין אותו כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר, והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, הרי גזר על ישראל לעבוד כו"ם ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו"ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם, הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כענין שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא דברים העתידין להיות."

יכלת לבחור לא לקחת חלק בגזרה האלוקית שמזיקה (מבחינתנו) לאחר

וזו השאלה שהסמ"ג (אם אני זוכר נכון) שואל על הרמב"ם באמת כשהוא אומר שיש גזירה בעולם שיהיו צדיקים ויהיו רשעים, ולא שייך שכולם יהיו צדיקים, אם כן יטענו הרשעים, על מי גזרת שיהיו רשעים, אם זה על הצדיקים, עובדה שזה לא קרה ואם זה עלינו, אז מה התביעה ממנו, וזה אותו שאלה אצל המצרים, הם יטענו הרי גזרת שמישהו ישעבד את עם ישראל, אם זה אומה אחרת, עובדה שזה לא קרה, ואם זה גזירה עלינו אז אי אפשר לשפוט...

השגת הראב"ד:

"והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם וכו'. א"א אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות, יאמר הבורא לזונים למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי יאמרו לו הזונים ועל מי חלה גזרתך על אותן שלא זנו הנה לא נתקיימה גזרתך, אבל וקם העם הזה וזנה כבר אמרנו שאין בענין הזה ידיעת הבורא גזירה וכ"ש בכאן שאף משה אמר כי השחת תשחיתון הן בעודני חי עמכם ואף כי אחרי מותי וכ"ש הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה, וענין המצרים אינה שאלה משני פנים, האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו וכן הוא אומר הוי אשור שבט אפי כהתימך שודד תושד פי' מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי, והמצרים ג"כ רשעים היו וראויים למכות ההם ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו, והשני כי הבורא אמר וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה לפיכך נתחייבו.+ "

אפילו שאני לא ראיתי את השאלה בראב"ד, אבל זה אותו דבר.

אם תתנהג ברשלנות אז תינזק (הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים).

נ.ב. השאלה של ידיעה ובחירה היא שאלה שאין תשובה ברורה (לדעתי)עליה.

התשובה הכי טובה היא שאין לנו דרך להבין מה זה הידיעה של אלוקים ולכן אנחנו לא מבינים למה זה לא סותר

שזה השגחה ובחירה, זה דומה אבל קצת שונה, בצרות שקורים לאדם, האם אכן זה נגזר או שאדם החליט להזיק.

נראית לי משהו פשוט.

זה לא מנוגד לעיקרון של שכר ועונש, כי לאדם ניתנה הבחירה להימנע מהנזק הזה, והוא הביא את זה על עצמו. [לחילופין, אפשר לראות את זה כעונש על רשלנותו].

ראשונים שאומרים שלא שייך.

על לא תקום

"משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם."

מניח שחולקים עליו,

אבל הוא בהחלט בריא לכעס..

זכרתי שראיתי את זה ולא זכרתי מי זה ואיפה.

לזה התכוונתי במה שהגבתי ל@אריק מהדרום

שראית את זה אצל ר' מיילך בידרמן,

הוא מביא את זה כל שבועיים בערך..

ראיתי את זה באיזה ספר.

את ר' מיילך בידרמן שמעתי אולי פעם פעמיים בחיים שלי אז לא נראלי.

הוא לא מתכוון שאי אפשר לתבוע אותו בבית דין (שזה אגב מצווה לתבוע בבית דין הנוהג על פי התורה) אלא בא להעלות רעיון עקרוני, אם נגרם לך נזק על ידי אדם, יתכן ואתה זקוק לחשבון נפש למה זה קרה לך, זה לא מסיר את האחריות על האדם ומפיל אותו על הקב"ה כאשר הדבר נעשה על ידי האדם במזיד או בשוגג אלא עניין עקרוני, נגרם לך נזק? יתכן ואתה זקוק לחשבון נפש.

אגב, אם אדם חוזר בתשובה שלמה (במקרה של גרימת נזק לאדם אחר זה גם תשלומים על הנזק) אזי הקב"ה לוקח רטרואקטיבית את האחריות של האדם על החטא.

אגב, תשובה נעשית כאשר מחזירים לאדם את כספו,

ואז מתוודים וכו' (רמב"ם תשובה א)

מה שרוצה עושה ומה שאינו רוצה, לא עושה.

מצוה שלח, אונאת דברים:

"ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. 
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. 
ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. 
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה [שבת פ"ח ע"ב] הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר [שופטים ה', ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור