שתי אפשרויות:

א. האדם יכול לבחור להזיק, אבל הוא לא יכול לבצע כל עוד לא נגזר על הניזק להינזק. אז אמנם הנזק נגזר על האדם והוא היה מגיע אליו כך או אחרת, אבל האדם בחר להזיק ועל זה הוא נשפט.

ב. יש אפשרות להזיק גם למי שלא נגזר עליו להינזק, ומה שנאמר שאין אדם נוקף (=נוגף) אצבע מלמטה אלא אם הכריזו על כך למעלה הוא במקרה כמו בדוגמה שלא שייך בו בחירה.

את אפשרות 1 לא כל כל הבנתי כי יוצא שהוא לא באמת יכול לבחור להזיק.

אפשרות 2 זה יפה, פשוט זה נגד מה שהורגלתי לשמוע כל הזמן, שאין סיבה לכעוס וכו' כי מה שאמור לקרות לך יקרה ממילא... ואילו לפי מה שכתבת, יש אפשרות להזיק לי בלי שייגזר עלי, וזה מתסכל.

לאפשרות הראשונה האדם יכול לבחור להזיק, אבל לא יצליח לבצע אם לא נגזר על האחר.

למשל - אדם רוצה לגנוב ממך 500 ש"ח, אם נגזר עליך להפסיד אותם הוא יצליח (ואם לא היה מנסה היית מפסיד אותם בדרך אחרת) אבל אם לא הוא היה נכשל.

הבחירה תלויה באדם, ועליה הוא נשפט, המימוש בפועל תלויה בקב''ה.

אני יותר מאמין בגישה השנייה אגב, אבל עם סייגים (זה קשור לסוגיית ההשגחה הפרטית).

הוא יכול לטעון, על מה גזרת, אם גזרת שאני יגנוב לו את ה500 שקל, אז הנה עשיתי את גזירתך, ואם גזרת שזה יקרה בדרך אחרת, עובדה שזה לא קרה?

כשנגזר הנזק לא נגזר שפלוני יזיק אלא נגזר שאלמוני יפסיד 500 ש''ח. אם פלוני גנב זה בגלל שהוא בחר לגנוב, לולי בחר לגנוב הנזק היה מגיע לאלמוני בדרך אחרת. העונש של פלוני הוא לא על הנזק בפועל, שהיה קורה גם בלעדיו, אלא על הבחירה שלו עצמו.

אבל זה יוצא שבעצם לא הייתה גזירה על הצורה שבה יקרה לאדם את הנזק, וזה קצת מוזר שהקב"ה גוזר על מישהו הפסד מסתבר שהוא גם גוזר באיזה צורה, כאילו- מה תכלס הולך לקרות?

בני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי, עשינהו, שקל מינייהו לצדקה, פוש גבייהו שיבסר דינרי. כי מטא מעלי יומא דכיפורי, שדור דבי קיסר נקטינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי: לא תדחלון, שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו. אמרי ליה: מנא ידעת? אמר להו: חלמא חזאי לכו. א"ל: ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו?] אמר להו: אמינא, כי היכי דתעבדו מצוה לשמה 

אם כן הגיוני שזה באמת האפשרות היותר נראית.

אפילו שזה באמת נשמע מוזר שהגזירה הייתה רק על ההפסד של השבע מאות דינרים, וזה תלוי בבחירה שלהם איך להפסיד אותם, אבל כאן זה כבר להיכנס לידיעה ובחירה, הרי ברור לכאורה שהקבה ידע באיזה צורה הם יבזבזו את הכסף... 

אבל לעיקר אתה אומר שהוא לא גזר על איך זה יקרה.

זה מפורש בעוד מימרא ידועה: "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים תביא בית".

כלומר: ההפסד קבוע מראש - הבחירה שלך היא שקובעת איך.

"ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו', זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה, ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמדה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם, והוא מה שאמרו רז"ל בא לטהר מסייעין אותו כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר, והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, הרי גזר על ישראל לעבוד כו"ם ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו"ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם, הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כענין שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא דברים העתידין להיות."

יכלת לבחור לא לקחת חלק בגזרה האלוקית שמזיקה (מבחינתנו) לאחר

וזו השאלה שהסמ"ג (אם אני זוכר נכון) שואל על הרמב"ם באמת כשהוא אומר שיש גזירה בעולם שיהיו צדיקים ויהיו רשעים, ולא שייך שכולם יהיו צדיקים, אם כן יטענו הרשעים, על מי גזרת שיהיו רשעים, אם זה על הצדיקים, עובדה שזה לא קרה ואם זה עלינו, אז מה התביעה ממנו, וזה אותו שאלה אצל המצרים, הם יטענו הרי גזרת שמישהו ישעבד את עם ישראל, אם זה אומה אחרת, עובדה שזה לא קרה, ואם זה גזירה עלינו אז אי אפשר לשפוט...

השגת הראב"ד:

"והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם וכו'. א"א אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות, יאמר הבורא לזונים למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי יאמרו לו הזונים ועל מי חלה גזרתך על אותן שלא זנו הנה לא נתקיימה גזרתך, אבל וקם העם הזה וזנה כבר אמרנו שאין בענין הזה ידיעת הבורא גזירה וכ"ש בכאן שאף משה אמר כי השחת תשחיתון הן בעודני חי עמכם ואף כי אחרי מותי וכ"ש הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה, וענין המצרים אינה שאלה משני פנים, האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו וכן הוא אומר הוי אשור שבט אפי כהתימך שודד תושד פי' מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי, והמצרים ג"כ רשעים היו וראויים למכות ההם ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו, והשני כי הבורא אמר וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה לפיכך נתחייבו.+ "

אפילו שאני לא ראיתי את השאלה בראב"ד, אבל זה אותו דבר.

אם תתנהג ברשלנות אז תינזק (הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים).

נ.ב. השאלה של ידיעה ובחירה היא שאלה שאין תשובה ברורה (לדעתי)עליה.

התשובה הכי טובה היא שאין לנו דרך להבין מה זה הידיעה של אלוקים ולכן אנחנו לא מבינים למה זה לא סותר

שזה השגחה ובחירה, זה דומה אבל קצת שונה, בצרות שקורים לאדם, האם אכן זה נגזר או שאדם החליט להזיק.

נראית לי משהו פשוט.

זה לא מנוגד לעיקרון של שכר ועונש, כי לאדם ניתנה הבחירה להימנע מהנזק הזה, והוא הביא את זה על עצמו. [לחילופין, אפשר לראות את זה כעונש על רשלנותו].

ראשונים שאומרים שלא שייך.

על לא תקום

"משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם."

מניח שחולקים עליו,

אבל הוא בהחלט בריא לכעס..

זכרתי שראיתי את זה ולא זכרתי מי זה ואיפה.

לזה התכוונתי במה שהגבתי ל@אריק מהדרום

שראית את זה אצל ר' מיילך בידרמן,

הוא מביא את זה כל שבועיים בערך..

ראיתי את זה באיזה ספר.

את ר' מיילך בידרמן שמעתי אולי פעם פעמיים בחיים שלי אז לא נראלי.

הוא לא מתכוון שאי אפשר לתבוע אותו בבית דין (שזה אגב מצווה לתבוע בבית דין הנוהג על פי התורה) אלא בא להעלות רעיון עקרוני, אם נגרם לך נזק על ידי אדם, יתכן ואתה זקוק לחשבון נפש למה זה קרה לך, זה לא מסיר את האחריות על האדם ומפיל אותו על הקב"ה כאשר הדבר נעשה על ידי האדם במזיד או בשוגג אלא עניין עקרוני, נגרם לך נזק? יתכן ואתה זקוק לחשבון נפש.

אגב, אם אדם חוזר בתשובה שלמה (במקרה של גרימת נזק לאדם אחר זה גם תשלומים על הנזק) אזי הקב"ה לוקח רטרואקטיבית את האחריות של האדם על החטא.

אגב, תשובה נעשית כאשר מחזירים לאדם את כספו,

ואז מתוודים וכו' (רמב"ם תשובה א)

מה שרוצה עושה ומה שאינו רוצה, לא עושה.

מצוה שלח, אונאת דברים:

"ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. 
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. 
ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. 
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה [שבת פ"ח ע"ב] הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר [שופטים ה', ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!