איזה יופי של יום היה יום שישי.

פתרתי אז כ"כ הרבה בעיות, שנתקעו לי במוח כ"כ הרבה זמן.

שבת הייתה מלאה באזעקות שהגיעו מהמחשב בחדר-משרד.

השבוע מתכנן להיות יחסית עמוס.

ראשון - חיפה

(כרגיל, מוזמנים להגיד שלום ברכבת).

שני - מן הסתם יום עבודה "שקט" בבית, עוד לא ברור מה בדיוק.

שלישי - ירושלים 

(למי שרוצה להיפגש, מוזמן! אני בבניין של התחנה המרכזית ב-wework שערוץ 7 שוכר בו)

רביעי - יום הזיכרון והטקסים

חמישי- יום העצמאות, כנראה בגוש אדומים.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול