לא פיזית ולא נפשית. הכול בבת אחת.
כולם בלחץ והכול נורא ואיום.
שהכול ייגמר
לא פיזית ולא נפשית. הכול בבת אחת.
כולם בלחץ והכול נורא ואיום.
שהכול ייגמר
להרגיע?
אבל אין איך ועל מה ועם מי. אני גם לא בטוחה שזה באמת יעזור.
אני צריכה לבכות ושמישהו ישמע, אבל לא ככה. אני ממש צריכה שיהיה מישהו שיהיה לו אכפת.
לאף אחד לא אכפת. כולם כאן רק חושבים איזה סרט לראות הלילה. כל הגוף שלי כאבים ואני בוכה ובלחץ ואי אפשר לדעת מתי תהיה האזעקה הבאה. אני לא חוששת לחיינו או משהו, אבל המתח הזה הורג אותי והאלרגיה לא עוזרת. כל הגוף שלי פריחה וכאבים. המשכך כאבים לא עזר.
אני לא יודעת כבר מה
ולגבי האלרגיה
welcome to the club 
יש לי נסיון עם מה שיכול לעזור בזה, אבל יש לזה מחירים כבדים בעולמות אחרים.
אכפת לי. ואני רוצה לעזור.
זה הגיוני. יש המון אנשים שאזעקות עושה להם חרדות ופחד. אמא שלי בינהם.
אבל זה רק כשיש.
מאוד לגיטימי.
אני פה.
אגב,
הפריחה מהחרדות או משהו אחר?
בחיים לא היה לי את זה, הגיוני שזה בגלל חילופי עונות. לקחתי פניסטיל טיפות ולא מרגיע
- תה שומר
- לחם שיפון
- לא לאכול מתוק, לחם לבן, אטריות, (ואורז)
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול