אומרים "כל העולם כולו גשר צר מאד והכלל והעיקר שלא להתפחד כלל"

העיקר צריך להיות להחזיק חזק או לא ליפול לא?

חשבתי על זה שפשוט אין מציאות כזאת של ליפול, אין כזה דבר שה' יתברך משחרר אותנו, הכל אצלנו בראש.

את הפחד אנחנו מייצרים. אם נתבונן נראה שפשוט אין ממה לפחד.

בעולם הזה קשה לא לפחד כי העולם הזה מלא בילבולים וסיבוכים ו"רע" ואז אנחנו מפחדים ומתייאשים אבל באמת אין אפשרות ליפול, הגשר אומנם גבוה וצר אבל אי אפשר ליפול ממנו. ה' יתברך מחזיק אותנו תמיד.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול