במקסיקו יורד שלג ובישראל יורד טילים.
כמו גלים קטנים של מצפון, ששוטפים אותי מפה לשם ובחזרה.
כמו דאגה קטנה לעתיד ונחמה של אל.
באמצע קציצת ירקות בסכין חדה קטן קטן, עזבתי הכל. לקחתי שקית קטנה
הכנסתי בה
את מה שחשוב.
הכל הכל הכל.
זרקתי לפח.
איש לא ראה. נפרדתי מעלי ממנה.
התנתקתי מעצמי עד איבוד חושים.
לא שומעת לא רואה.
התרוקנתי והתפוררתי לעצמי למיליון חתיכות. אם נגעתם בי, הייתם לוקחים איתכם פירורים פירורים שלי.
והפלא,
לא צער חשתי, גם לא דכדוך.
רק ריח חדש של התחלה.
שבעתי יצר הרע. שבעתי עד קיא.

קראתי שוב את הספר שכבר קראתי מיליון ואחת פעמים ולא יכולתי לעצור את הדמעות. ניסיתי. בכלל שבת, ואסור לבכות.
קראתי אותך, שלומציון, קראתי אותי.
לא יכולתי לסבול את תמצות פחדיי הגדולים בספר אחד. והרי דמותך היא דמותי.
המעבר בין חושך לאור בין קדושה לטהרה בין אהבה לשנאה. הוא אני. חדה כמו קוצים שאני שולפת כדי שלא יתקרבו אלי.
כולם חברים שלי. בכאילו. אפ׳חד לא באמת מתקרב. אילו יכול היה, מה היה קורה?


{אינספור שבילים ויציאה
רושם בתוך יומן מסע
להתערבב ולא להיבלע
רושם בתוך יומן מסע

והיה אם מישהו בא
אל תסתובב
כי זה תמיד יכול להיות
זה שידליק לך את הלב
יפרוק את הכאב בשלווה

מגע הרוך גובר על המכה
רושם בתוך יומן מסע
כולנו עשויים אבק של אהבה
רושם בתוך יומן מסע

מביטים למעלה ונושאים תפילות
כשבינתיים שוכחים
שהמשמעות לחיות
היא לשאול את השאלות ולענות}