היה היתה אישה צעירה
ובבטן של האישה הצעירה התפתחה עוברית מדהימה. באמת מדהימה.
ובבטן של העוברית המדהימה
התפתח בלון.
וכשנולדה הילדה, אף אחד לא ראה באולטרסאונד שבבטן שלה יש בלון.
קטן. נורמטיבי. בהתחלה
והילדה הלכה וגדלה, ואיתה מעיין הדמעות שלה (ואולי גם הבלון שלה?)
עד שיום אחד הילדה החליטה שזה לא בוגר לבכות. אז היא הפסיקה
נסו לדמיין ילדה בת תשע שהיתה בוכה פעמיים ביום ופתאום היא מרשה לעצמה לבכות פעמיים בשנה. בעצם, אפס פעמים בשנה.
והדמעות הכלואות השקו את הבלון שלה. שמיום ליום הלך וגדל
כשהילדה התפכחה זה כבר היה מאוחר מידי. כדי להצליח לבכות היא היתה צריכה להתאמץ. והיא התאמצה.
אבל הדמעות סרבו להשמע לה. הגוף שלה כבר לא ידע לזלוג
הגוף שלה ידע רק לבלוע
והיא בלעה את הכאב. אל תוך הבטן
והבלון התנפח
התנפח
התנפח
התנפח
אבל לא התפוצץ. לא נקרע.
רק הבטן שלה התפוצצה מצרחות חנוקות
הלב שלה נקרע מכאב
(רק נקרע, לא נקרא
ולכן אף אחד לא עזר
היא ידעה רק לכתוב
אבל כולם ידעו רק לשמוע)
מתישהו היא ניסתה לקרוע את הבלון עם סכינים
שחתכו רק את העור שלה והשאירו צלקות
ולא חתכו את הבלון
אבל כן גרמו לאמא ואבא ועוד כמה אנשים להכיר בקיומו של בלון.
וכן גרמו לעיניים היבשות שלה לדמוע
המשך יבוא, אמן בקרוב.
(ספויילר. משפט אחרון מפרק סיום:
'שלום, שלום בלון שחור'
)
