אולי בכל זאת
אתה תמיד יכול להגיד שנתת יותר אבל איכשהו המעשים שלך מתגמדים לעומת ההספד שיכל להיות עליך
אני אחת כזאת שלא רגישה בדרך כלל אבל יום השואה הזה שיתק אותי, לחץ עליי כבר כל כך שלא יכולתי וברחתי לציניות ולשחור, אבל בדיחות שואה לא עוזרות, הן רק חונקות אותי יותר
אז לגמרי יכולתי לשחרר נשיפה ארוכה כזאת כשהיום הזה נגמר, כי שואה זו תקופה שחורה וחונקת שלך תמצא בה את הטוב
וזיכרון זה לזכור, לזכור ולהמשיך לזכור ולאהוב לזכור ולחיות
יום הזיכרון מחיה אותי לגמרי ככה, מזכיר לי איפה אני חיה ולמה שווה כל כך לחיות כאן ואפילו למות כאן, קידוש החיים על ידי המוות
אני מפחדת נורא מחוסר אונים ובשואה היה חוסר אונים מזעזע וכאן זה ההפך, כאן זו יוזמה כאן יש לנו דרך לפעול כאן אנחנו חייבים לפעול ויודעים לפעול ומצליחים לפעול
אז אולי זה מוזר, אבל יום הזיכרון יותר משחרר אותי מיום השואה, יום הזיכרון בא לפני יום העצמאות כדי להכין אותנו לכל זה
בסוף כולנו ניפגש שם למעלה נכון
זאת הנחמה שלי, של בעצם מוות זה גוף דומם ונשמה שהולכת לטייל אבל משהו נשאר למטה
מה זה בכלל כמה עשרות שנים בשביל נצח שבשבילו נלחמת
וזה תמיד גורם לי לחשוב, האם כדאי לכתוב צוואה שתהיה, שאם יקרה משהו ישאר להם משהו ממני
- לקראת נישואין וזוגיות