נראה לי שכתבתי את זה שנה שעברה פה, קצת הוספתי - אבל בעצם הדברים כואביםצלי כי גם פה באתר ובפורומים נמשכו לגישה הזו של השכול במקום העצמה.
נראה היום שיום הזיכרון הוא יום של עצב. יום של שכול וכאב.
המשפחות השכולות אינם צריכות את יום הזכרון. אצלם כל יום הוא זכרון. המשפחה השכולה צריכה תמיכה כל השנה. לא דווקא ביום זה.
ואנחנו?
האם אנו שוכחים אותם? כנראה שכן, לצערי. אבל האם הזכרון יום אחד בשנה והכאב הוא מה שיועיל? ואם כן, למי הוא יועיל?
אולי ניתן להציע הבנה אחרת למהותו של יום הזכרון. ומתווך הדברים נבין מדוע יש המתייחסים ליום עצום זה כיום שכול.
יום זה הוא יום של הבנה של תהליך. יום שבו נוכל להבין מה הוקרב למעננו כדי שנלמד להיות ראויים יותר ליום הבא - יום העצמאות.
יום זה הוא זכרון, אמנם עצוב, אך מלא קדושה, עוצמה ורוממות רוח.
קדושתם של החיים, ומאידך גם המוות על קידוש השם.
עוצמת המשך החיים, ומאידך גם עוצמת המלחמה ומסירות הנפש.
ועל כל אלה רוממות הרוח של האומה כולה - הנובעת מתוך רוממות הרוח של לוחם המוסר נפשו על מזבח הארץ.
הנצחת השכול חוטאת למהות היום הקדוש הזה.
אז מדוע יום הזכרון הפך ליום השכול?
כיום קדושת החיים ומסירות נפש - הם ערכים המצטיירים בעיני כמה מ'קובעי המדיניות', פוליטיקאים ואנשי תקשורת, כערכים קיצוניים (שלא לומר דתיים קיצוניים) ומשכך ערכים אלו מובילים ל'מלחמה הבאה' ואנו הרי שואפים ל'שלום'.
אדם שנאבק על קדושת החיים ומוכן למסור את נפשו במאבק ובלחימה למען מטרה בה הוא מאמין - הוא מסוכן ל'שלום' המיוחל, ובשביל שלום לעיתים צריך גם להתפשר ויש גם 'קורבנות' לשלום הזה...
לכן התוכן שקיבל יום קדוש זה הוא השכול, כדי לחזק את הנרטיב של הצורך בשלום ולא לגרום להתקוממות במאבק או בלחימה, אחרת שלא ייווצר עוד שכול חלילה.
האם נרצה לחנך את הדור הבא לתעצומות נפש או להפסקת 'מעגל האיבה'...?
גם אם נניח שיש אמת בדברים אלו
עלינו לזכור שהצד השני של 'מעגל האיבה' לא חפץ בהפסקתה...
אז למה אנו צריכים לחנך?
נראה היום שיום הזיכרון הוא יום של עצב. יום של שכול וכאב.
המשפחות השכולות אינם צריכות את יום הזכרון. אצלם כל יום הוא זכרון. המשפחה השכולה צריכה תמיכה כל השנה. לא דווקא ביום זה.
ואנחנו?
האם אנו שוכחים אותם? כנראה שכן, לצערי. אבל האם הזכרון יום אחד בשנה והכאב הוא מה שיועיל? ואם כן, למי הוא יועיל?
אולי ניתן להציע הבנה אחרת למהותו של יום הזכרון. ומתווך הדברים נבין מדוע יש המתייחסים ליום עצום זה כיום שכול.
יום זה הוא יום של הבנה של תהליך. יום שבו נוכל להבין מה הוקרב למעננו כדי שנלמד להיות ראויים יותר ליום הבא - יום העצמאות.
יום זה הוא זכרון, אמנם עצוב, אך מלא קדושה, עוצמה ורוממות רוח.
קדושתם של החיים, ומאידך גם המוות על קידוש השם.
עוצמת המשך החיים, ומאידך גם עוצמת המלחמה ומסירות הנפש.
ועל כל אלה רוממות הרוח של האומה כולה - הנובעת מתוך רוממות הרוח של לוחם המוסר נפשו על מזבח הארץ.
הנצחת השכול חוטאת למהות היום הקדוש הזה.
אז מדוע יום הזכרון הפך ליום השכול?
כיום קדושת החיים ומסירות נפש - הם ערכים המצטיירים בעיני כמה מ'קובעי המדיניות', פוליטיקאים ואנשי תקשורת, כערכים קיצוניים (שלא לומר דתיים קיצוניים) ומשכך ערכים אלו מובילים ל'מלחמה הבאה' ואנו הרי שואפים ל'שלום'.
אדם שנאבק על קדושת החיים ומוכן למסור את נפשו במאבק ובלחימה למען מטרה בה הוא מאמין - הוא מסוכן ל'שלום' המיוחל, ובשביל שלום לעיתים צריך גם להתפשר ויש גם 'קורבנות' לשלום הזה...
לכן התוכן שקיבל יום קדוש זה הוא השכול, כדי לחזק את הנרטיב של הצורך בשלום ולא לגרום להתקוממות במאבק או בלחימה, אחרת שלא ייווצר עוד שכול חלילה.
האם נרצה לחנך את הדור הבא לתעצומות נפש או להפסקת 'מעגל האיבה'...?
גם אם נניח שיש אמת בדברים אלו
עלינו לזכור שהצד השני של 'מעגל האיבה' לא חפץ בהפסקתה...
אז למה אנו צריכים לחנך?
