ויש מתים שהיום זה לא היום שלהם ומתים שאין להם יום ומתים שספק אם מותר להתאבל עליהם ומתים שספק אם הם מתים
ומה תאמר. מה תאמר.
כל מילות הצמר-גפן לא ימלאו את החור שנקדח בבטן או את החתיכות החסרות בלב. כמה שלא תאמר תמיד תוכל לדחוס עוד ולעולם כל טיפה תרטיב את הכל ולא תגיע עד הבשר החרוך
בחדרי הלב המיטות ריקות ממך ובעליות אתה כבר לא יושב לספר לי סיפורים והעיניים ריקות את ההשתקפויות שלך אלף פעמים. (כל השקעים ריקים פתאום באיןידיים)
(גם האוזניים ריקות את הקול השלו-סדוק מעשן שלך. הכתפיים את הזרועות. הבטן את האצבעות הנפרשות: למתוח--- אין לזה סוף)
זכרון ראשון ממך: אנשים קטנים נסערים לך בעיניים ואתה צוחק. קרן שמש אחרונה מתלטפת אליך: מצח, אף, סנטר, כפות רגליים יחפות על הסלע הרך. אתה כולך זמן-מקום-אדם.
באמת שלא רציתי לזכור היום.
אבל בטעות ואנשים מדברים
והכל צמר גפן שרוף
ועור
והכל ריק
