אונייה עם נוסעים הגיעה אל החוף.
אנשים עייפים בארץ חדשה,
עומדים מול שער גדול
מסתכלים בו בשתיקה.
אנשים מקצה הזמן, מקצה האור והחיים
בבגדים עבים, בצעדים כבדים.
שום דבר לא היה כמו בהבטחות.
הבטיחו ארץ חמה - היו רוחות וסערות,
הגג עף בחורף, הרצפה מלאה סירים,
הכול ספוג במים. שמיכות הפוך מפולין.
כולם מתייפחים אבל אני כבר ישנה,
כמו נסיכה אמיתית, ישנה עם מטרייה.
מישהו אומר "הגענו".
מישהו אומר, "אולי".
מישהו אומר "מצאנו",
לוחשים לו "הלוואי".
מישהו קורא - "בינתיים"
צועקים לו - "עד מתי",
לעולם כבר לא נדע מי נכנס ומי יצא
מי עבר ומי נשאר
שרלייה.
"קול ציון לגולה", כל שעה שפה אחרת.
הרדיו מנגן, יושבים כמו גולים במחתרת,
כמו ליד התנור - יושבים, מתחממים,
מבינים כל מילה, שרים את השירים.
ובבוקר חוזרים אל השפה החדשה -
שוברת שיניים, אדישה וקשה.
כל התוכניות נהפכו לחלומות,
מחליפים מקצוע, מחליפים את השמות,
מחליפים זיכרונות, מקשטים את העבר:
שם כולם נסיכים היו, וזה מה שנשאר.
היה פסנתר בכל חדר, אורוות סוסים בחצר -
כל מילה היא אמת
אמת,
פחות או יותר.
ושוב הרדיו מדבר: מדור חיפוש קרובים.
רשימות ארוכות, שמות, כתובות ומספרים.
מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר,
אינו מקשיב לתוכנית, אין בו כוח יותר.
ובינתיים אבי קנה לו מצלמה -
"פוטו חמש דקות" - תמונות לתעודה.
תעודת עולה, תעודת זהות, פנקס חבר;
אין שפה, אין פרנסה, יש תעודה - כבר נסתדר.
ובקיץ החם מוציאים את הכסאות,
מרכז הסברה מביא סרטים והרצאות.
אקורדיון מנגן, מלווה איזו זמרת,
'עגלה עם סוסה', 'אוי כנרת, כנרת' -
שרלייה.
מיטה מתקפלת, שולחן מתקפל.
ובערב שבת אנחנו יוצאים לטייל.
חולצות לבנות, נעליים מבריקות,
יוצאים לטייל אבל אין פה מה לראות.
שורות של צריפים, כמה עצים וגדר;
חוזרים במתינות, הרי אין מה למהר.
את הסיפור הזה מתחילים מהסוף.
סיפור על אונייה שהגיעה אל החוף,
על מחנה מעבר ועל תחנה סופית,
ועל הבולגרית
הפולנית
היידיש
העברית,
ועל מקום אפור, ללא צבע, ללא נוף,
ועל התחלה. התחלה שאין לה סוף.
שרלייה.
יש
