(נוח זה הבעל של הזקנה)
ואז נוח צריך לחנות רק שלושה בניינים משם כי רק שם יש חניה שלא שייכת לאף אחד (כי נוח אדם הגון, בניגוד לאיציק) ואת יודעת שיש לו כאבי פרקים, הוא כבר בן 60, אחרי הכל. תמיד אני אומרת, העיקר הבריאות, אבל אף אחד לא מקשיב לי. אף אחד לא מקשיב לאנשים מבוגרים היום. איפה הכבוד? כל הצעירים מסתכלים כל היום במכשירים המסכים האלו. אף אחד לא מתעניין. בדור שלנו זה לא היה ככה, היה כבוד.
בכל מקרה איציק חונה שם שוב אז הלכנו לדבר איתו, כן כן לא התעצלנו עלינו קומה ודפקנו בדלת. הוא לא הכניס אותנו בכלל, נתן לנו לעמוד בחוץ כמו איזה שליחים של דואר.
אמרנו לו תקשיב, אי אפשר ככה. הוא אמר שהוא חייב לחנות קרוב כי יש לו המון ציוד לפרוק, אבל הוא לא זקן! מה הבעיה איש צעיר ובריא שילך לחנות קצת רחוק?
בכל מקרה ביקשנו ממנו אם הוא יכול בשבת הזאת להיות קצת בשקט כי תמיד בשבת יש מוזיקה חזקה מהבית שלו, והשבת בדיוק מגיע נועם הבן שלנו, הוא נהיה דתי כמוך- כיפה ציצית הכל. ואנחנו רוצים לכבד. אמר בסדר!
אנחנו סמכנו עליו, יש אצלנו אמון, מילה זו מילה. אבל הוא? לא. בשבת לא רק שלא החליש אלא שם יותר חזק ויותר חזק והבן שלי נועם ואשתו, ראיתי אותה מצקצקת בלשון כאילו זה אשמתי שיש שם מוזיקה. לא אמרו כלום שיהיו בריאים אבל ידעתי שזה מפריע להם, ידעתי. גם לא מוסיקה יפה של חווה אלברשטיין או הסגנון הטוב היפה הנקי, הוא שם שירים שדופסקים באוזן חזק, מילים לא הכי טובות, את יודעת.
עד עכשיו אני כועסת על איציק