ראשית דבריי אומר שאני אוהב את הרב אברהם סתיו. (למרות שהוא הבן של ואולי בגלל שלמרות שהוא הבן של...)

 

פתיחתא- הרבה פעמים חשבתי שאפשר לתלות הרבה מהמחלוקת בין הקו לגוש (זה מה אני רואה במאמר הזה) בהכרעה שאדם פוגש בכל מהלך בחייו כמעט- לעשות או לא לעשות לדבר או לשתוק- השאלה היא בסיכון לעומת הסיכוי.

לפעמים מוטב שלא לומר דבר מאשר לומר ורק לקלקל. ולפעמים צריך לעשות משהו גם כשהוא לא 100%. לא הכי איכותי ולא בצורה הכי טובה שיש.

גם כך בהליכים ציבוריים. תרצה תוכל לומר את זה גם על הציונות, א"כ הציונות זה דבר יותר עמוק מאשר ללכת למדינה מסויימת ולהתפשר על דברים. ואכמ"ל בזה.

בעוד הגוש עסוקים בעיקר ב"לא תעשה", במיתון, בהגבלה.

הקו בשנים האחרונות פורץ גדרות מקימים ארגון אחרי ארגון וקמפיין אחר קמפיין, יורים להמון כיוונים, ובעיקר עסוקים בלעשות.

רבני הגוש טוענים על רבני הקו שהם מקלקלים בכך, ואילו רבני הקו יטענו על רבני הגוש שהם שותקים ומאבדים את ערכיהם בשתיקתם.

 

מו"ר הרב יהושע שפירא דבר עמנו קודם הבחירות בכמה עניינים בראש דבריו אמר כך-

יש כלל הלכתי "שב ואל תעשה עדיף", אנשים חושבים שאם אין משהו שברור שהוא הנכון לעשות- עדיף להיות פסיבי, לשתוק.

זו טעות!

הכלל הזה מדבר מתי שהסיכוי שלך לקלקל גבוהה או שווה לסיכון שיש בשתיקה, לסכנה העומדת מאחוריה. אבל, אם הסיכוי שלך למנוע סכנה גדול מהסיכון שיש בשתיקה- "קום עשה", זה תלוי בסכנה, זה תלוי גם בכמות של הפסדים ורווחים אולי. אבל בשום אופן, אי אפשר לומר שבמצבנו הנוכחי- "שב ואל תעשה עדיף". קו מקווקו, לא? רק רגע.

 

א-

הגוש המתון מתון בשני מישורים, במישור הראשון- המישור האידיאולוגי, וכאן פשוט הממוצע של הגוש יותר נמוך מהממוצע של הקו בטיעונים גורפים ואדוקים.

בעניין הזה יוצאים הם הרב חיים נבון וחבריו שהם באמת באידיאולוגיה שמרנית (מתורבתת ומנוסחת אופנתי, אבל שמרנית למדי), ואולי גם רוב בית המדרש הגושניקי כך. בניגוד לרבנים כהרב מדן והגדיל לעשות הרב שג"ר, שלא אדבר עליו כ"כ. שהם פתוחים יותר לערכי הפוסטמודרנה ולאומר עצמו.

המישור השני- קידום הערכים, גם כאן אני אזכיר את הרב חיים נבון, שבאמת מלוא ההערכה שלי אליו שהוא מביע את דעותיו מעל הרבה במות בכשרון רב ובחן. בספרים, במאמרים ובמוסדות לימוד, דברי פי חכם חן. אבל הגם שהוא דוגמא של אקטיביות יחסית,

 גם הוא לא אקטיבי בבמות תקשורת ושדות ציבוריים למיניהם, אין כוחו אלא בכתיבה ובשיעורים, (עדיין- אני מלא הערכה אליו), אך לא בו באנו לעסוק, הגוש שותק בעיקר ובאם מדבר- הוא מדבר על מיתון, על הקשבה על הנמכת ראש אפילו, ומסתייג מכל פעילות אדוקה למראה.

 

הקו, בשני המישורים הללו אקטיבי. לפחות בשנים האחרונות. ארגון אחר ארגון, מאמר אחר מאמר. והגדיל לעשות מו"ר הרב טאו בחוברת האחרונה של יוה"ע, שהספקתי לקרוא מתוכה רק את העמוד הראשון בערך, אבל מה שראיתי שם אלו הם תורף הדברים אליהם מתייחס הרב אברהם סתיו וע"כ אני נותן לעצמי לדבר.

 

ב-

אכן, כמו בחקיקה ובכלל בכל פעילות צבורית,  יש הבדל בין עולם הערכים הפנימי שלי, שהוא שמרני יותר מעולם קידום הערכים שלי שהוא יותר מתוןו, גם בקו. כן כן. הרצי"ה אמר "אנחנו נגד כפייה" ,לאו דווקא כפייה דתית. אנחנו נגד כפייה. קבלנו על עצמנו להכנס למגרש הדמוקרטי והמחוקק. הגם שאנו חושבים שיש דברים יוצאים מן הדמוקרטיה שלא עליהם אמור להחליט הרוב, עם כל זה לעת עתה- איננו שוברים כלים וכופים על הציבור את דעתינו שלא בדרך חקיקה דמוקרטית וכדומה. אבל עדיין בגוש גם אלו שערכיהם שמרניים למדי (כדוגמת הרב חיים נבון והרב אברהם סתיו במאמרו הנוכחי, הדגיש זאת). דרך הקידום שלהם הרבה יותר סלחנית עד כדי המעשה אולי מהגרועים ביותר שאפשר- לשתוק.

 

ג-

כפי שאמרתי בפתיחתא השתיקה היא הרסנית, היא מסוכנת והיא נותנת לאקטיביזם של החינוך המחודש לפירוק ערכים כפוי כמעט לחלחל לכל המערכות, החינוך, הצבא, החקיקה. הכל!

לזה הקו לא מוכן לשתוק.

 

את האבחנה בין הערכים לקידומם בדבריו שלו עשה יפה הרב אברהם סתיו ואילו כלפי דברי הקו לא עשה זאת יותר מדי. דברי הקו אינם שהשיח הפוסטמודרני (שלא לומר "ערכים פוסטמודרניים", שזה בערך תרתי דסתרי) הם המצאה של שלשה נוכלים שיושבים במרתף חשוך. 

אלא שקידום השיח הזה ועגינתו במגרשים המעשיים הצבוריים (החינוך, הבטחון, המשפטים, החקיקה והתקשורת) הוא נעשה בחלקו הגדול ע"י ארגונים למיניהם שקידום השיח חרוט על דגלם.

 

[לא תמיד הארגון יבוא בכוונה להגביר את השיח הפוסטמודרני על פני ערכים שמרניים שתפסו את מקומם כבר במערכות הציבוריות  קחו למשל את ארגון בית הלל. הוא מעודד הרבה שיח ממתן לפוסטמודרניזם רך עד בינוני, גם אם הוא בא בשם "שמרנות" כביכול.

 

מבית הנשיא קמה כעת תנועה שהערך החרוט על דגלה הם "ישראל ככל העמים, אין הבדל בין עמ"י לשאר המפה השמית." תוכן אנטי שמרני ואנטי יהודי בעליל. אלא שהוא משתלב טוב עם השיח הפוסטמודרני.]

 

ד.

אולי אפשר לומר שאני מוצא שהקו הוא קצת ההיפך מהגוש. הגוש שמרן בחלקו הגדול, אבל מתעסק דווקא בפתיחות או בחוסר סגירות, במיתון יותר מאשר תורתו הפנימית. ואילו הקו בתורתו הוא מתון יותר ממה שחושבים אלא שהוא עוסק בצד של המלחמה, של המאבק. של שימור החלק העיקרי והחשוב- הערכים עצמם.

 

יש מאבק. יש ארגונים שמקדמים שיח פוסטמודרני השאלה היא על הציבור שלנו, הציבור החשוף לתקשורת. הציבור שהשיח הציבורי מחלחל בו מאוד. הציבור שאכפת לו מעמ"י- ובמקביל- הציבור שרואה את עצמו (לפחות אמור לראות את עצמו) כהמשך ישיר של שימור מסורת התורה שקבל מסיני.

השאלה היא על ציבור זה

האם יקום עוד כמה שנים ויראה כי המדינה שואתה אוהב ומעריך שינתה את פניה מ'כחול לבן' ל'צבעי הקשת'?

האם יגלה פתאום כי במגילת העצמאות נוסף לתיאור המדינה "דמוקרטית" ונמחק ה"יהודי"?

 

השאלה היא יותר גדולה- האם אכפת לו מכך?

ויותר נכון, כמה אכפת לו?

כשאומרים לך את זה אתה מוכן לצאת לקרב גם אם אין לך את טובי בעלי המקלדת וטובי המגולחים והנאים כרבנים? האם אתה מוכן לעמוד על הרגליים בתקיפות. ולצעוק "לא". האם תצא לרגע מהפחד להיות אדוק מדי ותשמור על הבית שנשרף לנגד עיניך, או תבהה בלהבות ובדליי המים המונחים לפניך, בחורי הדלי, בחום הלהבות ותאמר-

"שב ואל תעשה" בלי חשיבה על מחיר חוסר הבית?!

 

זה נראה לי תורף השאלה.

הוא מופיע גם בבמות תקשורתיות ובכנסים למיטב ידיעתי.

 

ולגבי השתיקה לעומת הצעקות. אני נוטה לחשוב שלא כל קמפיין טוב יותר משתיקה. תראה למשל את 'חזון'. עד עכשיו לא הצלחתי להבין איך אפשר לחשוב שהקמפיין קידם את השיח השמרני-יהודי בארץ ואת הלגיטימיות שלו. אנשים לא יעברו צד בגלל סטיקרים שאומרים בצורה בוטה את ההפך ממה שהם מאמינים בו. צריכים להיות משכנעים יותר ועמוקים יותר. ולא רק שאפשר להיות יעילים יותר; צעקות היסטריות רק מדרדרות את המצב ומציגות אותנו כהזויים. 

 

אני ממש לא חושב שהרב מדן פתוח לשטויות הפוסטמודרניות (למה אתה חושב כך?). בכלל, השיח בגוש היום השתנה ונהיה שמרני הרבה יותר. נראה לי שבעקבות ההליכה של הרבה ישיבות-בת (לא באמת, אבל עתניאל ומעלה גלבוע ושיח ומחנים וכו') אל שיח פוסטמודרני, הגוש התמתן מאוד עם החידושים שלו.

 

מסכים שיש בעיה עם השתיקה היחסית. צריך לגדל אנשים ולשלוח אותם לדבר דברי טעם (אתה יכול!). עכ"פ אני לא רואה תועלת כלשהי בשיח ההפגנתי שרואה ערך בשיח עצמו (נזק לפעמים כן)

אשכרה.