היה לי דיכאון. היה לי דיכאון!
אתם יודעים מה זה במשך ארבע שנים רצופות לא לרצות לקום מהמיטה? חודשים על גבי חודשים שאת שונאת את עצמך. שאת רק רוצה לצאת מהגוף שלך ולהתפוגג ברוח. לא להתקלח, לא לאכול. לא לדבר עם אף אחד.
לפחד לפקוח עיניים. לשכוח איך להתלבש בבוקר. לא לאכול במשך שלושה ימים רצופים ואז לאכול ערימת ממתקים.
לקרוא כל מה שיכול לעשות לך רע.
להידרדר מדכדוך לחרדה לדיסתימיה לדיכאון קליני שוב דיסתימיה ואז מאניה דיפרסיה.
לקלל את הרגע שנולדת. ללכת לכל טיפול אפשרי. גם לכאלו שפוגעים בך. לקחת כדורים שגורמים לך לעלות 20 קילו בתוך פחות מחצי שנה, להזיע, שכל הגוף יכאב לך ושכמעט תפלי בכל פעם שתתרוממי. לפחד ליפול כי תישבר לך היד, הכדור הרי פוגע בעצמות.
לא לעשות שום דבר ממה שאת אמורה לעשות. להילחם על כל טיפת חיים.
לנסות למות. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב.
חמש פעמים.
לבקש עזרה. ללמוד על עצמך הרבה יותר משהיית אמורה לדעת. לעשות טעויות. אינספור טעויות.
לאבד דברים שכבר אי אפשר להחזיר.
לבכות במשך חודשים רצופים ואז לא לבכות בכלל כמעט שנה.
לכעוס על עצמך בכל פעם שאת מתעוררת. לא להרגיש כלום יותר.
לעבור על אנשי הקשר שלך פעמיים ביום ולהבין שאין למי לשלוח הודעה.
לשלוח הודעה ולהתחרט עליה.
לשלוח עוד הודעה לאדם שאסור לך לשלוח אליו הודעות.
בכל פעם שאת מתחילה להרגיש לחץ, לנסות לחשוב מה קרה בזמן הזה בשנה שעברה. להיזכר איפה היית. להבין למה הגוף שלך מנסה לברוח מהעולם הזה.
לא לחלום על שום דבר, כי זה לא יקרה.
לברוח. לחזור. לברוח. לחזור, כי אין לאן לברוח.
לשמוע שאת הולכת לחיות ככה כל החיים. שאין חנינה. את לא הולכת למות ואת לא הולכת להירפא.
את תכאבי כל החיים שלך. את תקחי כדורים כל החיים. הרבה כדורים. את תלכי לטיפול. כשזה יפסיק לעבוד, נשנה מינון ונחליף טיפול. את תסבלי מתופעות לוואי. את תהיי לגמרי לבד. את תקבלי סל שיקום ותרוויחי מספיק כסף כדי לא לגווע ברעב, אבל לא מספיק כסף כדי לחיות.
את לא תנסי לעשות כלום. אף פעם. את תתגלגלי מדבר לדבר עד שהכול ייגמר.
את תנסי לאהוב או לרצות ואת לא תצליחי. כי אין לך עתיד ואין לך הווה והעבר שלך מכוער ומסריח.
מאיימים עלייך בכל פעם שאת מרגישה משהו. אומרים לך שייקחו אותך למקום שאת לא רוצה ללכת אליו.
לוקחים את חברות שלך.
לוקחים את המשפחה שלך.
נועלים אותך בבית ומנסים לחשוב על פתרונות, אבל את בינתיים שוכבת על המיטה ובוהה בתקרה.
מנמנמת עד שבע בערב. זה זמן לישון.
ויום אחד הרופא לא יביט לך בעיניים. את תבכי מולו, והוא אפילו לא פסיכולוג. הוא פסיכיאטר והוא רושם תרופות. את תבכי שאת לא יכולה לחיות ככה. את תוסיפי את המילה "ככה", אחרת יקרו דברים גרועים יותר ממה שהוא עומד לעשות.
הוא מבהיר לך חד וחלק, אבל בלי להביט בך, שאין לך סיכוי.
הוא יקרא לזה מאניה דיפרסיה והוא יגיד שאת מסוכנת לעצמך, אבל את תביני שזה לא נכון.
זה לא נכון, ריעות.
היה לך דיכאון.
היה לך דיכאון וכשאת יושבת מול הפסיכיאטר שלך, קיץ 2018, הדיכאון עדיין מקנן בך ושורף כל חלקה טובה.
אבל את לא רוצה למות. לעזאזל, כמה שאת רוצה לחיות.
את יודעת מה את רוצה. את לא יודעת איך, ואת עדיין עושה טעויות. אבל את יודעת שאת לא רוצה להיות סגורה בדירה מתקלפת כל החיים שלך, לחכות שהסוף יגיע. לבד.
את יודעת שזה לא העתיד שלך.
והם יכולים לשכנע אותך שאת צריכה לקחת כמויות הזויות של כדורים. הם יכולים לשכנע אותך שאין לך סיכוי.
אבל את יכולה לשכנע את עצמך שהם משקרים.
את יודעת מי את. את מכירה אותך הכי טוב. חמש שנים רצופות של טיפול פסיכולוגי לימדו אותך דבר אחד: רק את יודעת מי את.
אז את אומרת לרופא שלך שזה לא מקובל עלייך. שאת לא חוזרת לטיפול שהציע, שאת לא רוצה עוד מרשם לכדורים.
את יוצאת מהחדר שלו והולכת הביתה ואת לא יודעת מה הולך לקרות.
אבל את החלטת שאת לוקחת את עצמך בידיים ונושאת אותך עד להיכן שצריך. את יוצאת מזה כי אין ברירה אחרת.
את שוכבת במיטה ומחכה שמשהו יקרה.
את לא לוקחת כדורים במשך שבועיים ואז זה מתחיל.
הדיכאון הכי קשה של החיים שלך. גמילה מכדורים פסיכיאטריים.
מערימת כדורים במינון גבוה את יורדת לכלום. את שוכבת במיטה ונלחמת לא לחזור לקבל את הכדורים האלו שמכבים אותך.
את בוכה. את רואה את המוות. את מפנה לו פנים.
את סגורה בחדר שלך ואת לא מדברת עם אף אחד. את הרופאה של עצמך ואת באמצע ניתוח חשוב.
את מחכה שזה יעבור. יודעת שזה חייב לקרות.
את לא מחבקת אותך, אין לך זמן או כוח לזה. אין לך יכולת.
את פשוט מחכה. את שוכבת במיטה ובוהה בתקרה ואת מחכה שזה יעבור.
את מבטלת כל דבר שקורה בחיים שלך. ספר, בית ספר, משפחה, חברות. את לא כלום. את בורחת מהכול. את לא דתיה יותר. לא פמיניסטית. את לא אישה.
את רוח ששוכבת במיטה ומחכה שהכול יתנקה ממנה.
מתישהו זה קורה.
את נקיה מספיק. את מצליחה לפקוח עיניים בבוקר ואת קמה מהמיטה. את יורדת למטה ומחייכת אל אחותך.
זה מספיק להיום אז את חוזרת לחדר. את לא רועדת ולא מפחדת. את עייפה ומלאת תקווה.
למחרת את יורדת שוב. את מחייכת אל אחותך ואוכלת עוגיה.
לאט לאט הכול מתחיל לקרות. את מצחצחת שיניים בבוקר. אוכלת שלוש ארוחות ביום. מקשיבה למוזיקה אוהבת. את חושבת. את קוראת. את מתקלחת כמעט כל יום. את מתלבשת בבוקר, את הפיג'מה את שומרת ללילה.
את מתקשרת לחברות שלך.
ואת לוקחת טיפול.
לא שום דבר שאת לא יכולה לשלוט בו. לא כדורים. את הולכת לפסיכולוגית שמדברת בשפה שאת מבינה.
וזה קורה. זה קורה. את מצליחה לחלום. את מצליחה לדעת שזה אפשרי. את קמה מהמיטה בבוקר ולא חוזרת אליה עד שזמן לישון.
את יורדת 12 קילו. את עושה ספורט. את אוכלת כמו שצריך. את מתפללת בבוקר.
את מחבקת את עצמך כל יום.
את עדיין בבית. עוד רגע יגיע הזמן לצאת לעולם. בינתיים את אוספת אלייך כל שביב אהבה אפשרי, כל פיסה חיובית שיש לעולם הזה להציע.
אם תלכי לרופא, לא תהיה לו שום אבחנה בשבילך. את בסדר.
התאוששת.
את עדיין מלאה רגשות, אבל זה בדיוק העניין- את מלאה רגשות. לא הכול כואב או ריק או מפחיד.
את מגלה מה זו התרגשות. מה זו אהבה. מה זו תקווה.
את חוזרת לכתוב.
את עושה מה שלא עשית מכיתה ו'- את מציירת את הבית שלך.
את יודעת שהחיים קורים ושהם עומדים להיות החיים הכי טובים. החיים שעליהם חלמת לפני שהכול נכבה לך.
את לא נכנסת למלחמות. את נושמת עמוק ושמה אוזניות אם בנות באוטובוס פוגעות בך. את זוכרת מי את. את כועסת על מי שצריך לכעוס אבל לא מאבדת את עצמך. את נושמת וזה כיף לך.
ואת זוכרת את זה בכל בוקר.
את פשוט מהממת. 
- לקראת נישואין וזוגיות