כי לדעתי, מי שאומר על עצמו בכזאת גאווה שהוא -אוהב ילדים- - ויש די הרבה מבוגרים שאומרים את זה- חושב בעומק לבו שילדים הם בעצם מין יצור אחד, כללי, עם פרצוף אחד ואופי אחד; כלומר - שאותם -אוהבי ילדים- מתייחסים דווקא בזילזול אל הילדים, והרי אף פעם לא שמעתי מישהו שמכריז -אני אוהב מבוגרים-, נכון? אבל -אוהבי ילדים- נמצאים בכל מקום, ובעיניהם כל הילדים הם מתוקים ורכים, עסוקים רק במישחקים עליזים ויוצאים במחולות כל היום. "הוי," אומרים אותם כסילים מגודלים, "מה מאושרת היא תקופת הילדות!" ואז מתחשק לך להחליק להם על קוקודם המרובע ולומר "נכון, ומה מאושרים הם הטיפשים!" ילדים, היזרו מאוהבי ילדים!"

יש ילדים זיגזג

...וכאן חייב אני לעשות הפסקה קטנה כדי להבהיר עניין חשוב: יש אנשים, אנשים גסי רוח וערלי - נפש וחסרי חוש אמנותי, שבשבילם סיור כזה הוא שיעמום אחד גדול. ואפילו אם במקרה הם אוהבים שוקולד, הם מעוניינים רק במוצר הסופי. בתוצאה המוגמרת, הקרושה.
אבל אותי ואת גבי משך תהליך יצור השוקולד בחבלי קסם: הצינורות, הבריכות, המנפים שהעבירו את השקים עם פולי הקקאו, התופים הענקיים שבהם קלו את הפולים לפני טחינתם, משפכי הענק שמתוכם נמזג הנוזל המכשף, היופי הצרוף והבוהק של לוח שוקולד שלם, לפני שחורצים בו את הריבועים, והצניעות המפתה שבה הוא מתכסה בנייר כסף נוצץ, ואחר-כך עוד עוטה על עצמו עטיפה צבעונית - מה יפה הוא מחזור החיים בטבע!
אני מתנצל על שאני מאריך כל-כך בתיאור הזה. אני בהחלט ער לאפשרות המחרידה שבין קוראי הספר הזה יש גם אחד או שניים המחוסנים בפני כוח פתויו של השוקולד. גם בריות כאלה יש בעולמנו, ועלינו לקבל זאת ברוח טובה, כחלק מהתופעות שאין להן הסבר מדעי. אני אפילו מכיר באופן אישי ילד אחד, לא אנקוב בשמו, אשר עוד בשחר ילדותו בחר במלוחים. כן כן: והוא טורף בתאווה רק מקלות-מלוחים ובייגלאך וחטיפים נגרסים, מצופי גרגרי מלח. בחירה משונה, אם יורשה לי להעיר. ומן הבחינה הזאת אני והוא שייכים, לצערי, לשני גזעים נפרדים לגמרי של האנושות: אנשי בית- המלוּחָה הם, כידוע לכל, אנשים מעשיים, הגיוניים להצמית, מהירי החלטה, חשדניים כלפי סיפורי-מעשיות וסוגדים רק לעובדות. לא פעם נרמז לי, כי בהתוועדויות החשאיות שלהם, אי שם בהרי סדום בואכה ים-המוות, נוהגים המלוחַנים לקיים טקסים מעוררי פלצות של הטבעת חפיסות שוקולד שלמות במצולות הים! זוועה! אבל מן המפורסמות היא שכוח השיפוט נפגם לאחר שנים של גריסת מלח צחיח.
ואילו אני - לפעמים אני משוכנע כי בעורקי זורם שוקולד סמיך (בטעם דובדבנים). עד היום, כשאני נפגש עם אנשים כמוני, מבוגרים לכאורה, לארוחות-עסקים חשובות, אני יודע בסתר ליבי, כי כל הארוחה , כל הדיונים והלהג, הם רק המס שאני חייב לשלם כדי להגיע בסופו של דבר אל הקינוח.
וכשהוא מגיע, אוה!
בפנים אדישות, תוך פטפוט סתמי לכאורה, אני מגליש לתוכי את מוס השוקולד הדשן, את עוגת ´חלומות מתוקים´ האִמַהית, את קציפות ה´ברבורים´ הפעוטות, את עוגות ´שלג הימאלאיַה´ המקציפות... והאיש או האשה היושבים למולי באותה ארוחת-עסקים אינם מעלים בדעתם כי בתוכי, בתוך בן-שיחם המנומס והמאופק, מגיחים מבין מחשכי הזיכרון שניים: ילד קטן וגזוז שיער-צהוב, ואשה גדולה, בשימלה שחורה ומרזה, ושניהם, בלי הרבה חוכמות, עטים על השלל, נוגסים ומלקקים ומתמרחים בו עד אובדן חושיהם...
ואני מבקש לעשות עוד הפסקה קצרה בשטף הסיפור, לנצל את הרגע הזה, רגע של גלוי-לב נדיר, של קירבה מתוקה בין כותב לקורא, כדי לשטוח פה את בקשתי האחרונה עלי אדמות, את צוואתי הרוחנית:
אני רוצה להיקבר בארון עשוי שוקולד.
ימתקו לי רגבי עפרי."

גרוסמן יש ילדים זיגזג

"אמא שלי אף פעם לא הפסיקה לאהוב את אבא שלי. אהבתה אליו נותרה חיה כשהיתה בקיץ בו נפגשו לראשונה. כדי לשמר אותה, היא פנתה עורף לחיים. לפעמים היא מתקיימת ימים שלמים ממים ואוויר. מאחר שהיא צורת החיים הגבוהה היחידה המוכרת שעושה זאת, צריך לקרוא מין על שמה. דוד גוליאן סיפר לי פעם איך הצייר אלברטו ג´קמוטי אמר שלפעמים כדי לצייר ראש צריך לוותר על כל הדמות. כדי לצייר עלה, צריך להקריב את הנוף כולו. בהתחלה עשוי להתקבל הרושם שאתה מגביל את עצמך. אבל כעבור זמן- מה אתה מבין שאם יש לך חצי סנטימטר ממשהו יש לך סיכוי יותר טוב להיאחז בתחושה מסוימת של היקום מאשר אילו התיימרת לצייר את השמיים כולם. אמא שלי לא בחרה בעלה או בראש. היא בחרה באבא שלי, וכדי להיאחז בתחושה מסוימת, הקריבה את העולם."
(ניקול קראוס, תולדות האהבה)

המסורת שבכתבי הקודש אומרת, כי חוסר כל עמל - חיי הבטלה, היו תנאי אושרו של האדם בטרם נטרד מגן העדן.
אהבת הבטלה הזו נשארה באדם גם אחרי שחטא ונטרד, אך הקללה עודנה רובצת על האדם, ולא רק משום שעלינו לאכול לחם בזיעת אפינו, אלא גם משום שעל פי תכונותינו המוסריות איננו יכולים להיות גם בטלים מכל עבודה וגם שלווים בעת ובעונה אחת.
בת קול מסתר ליבנו אומרת לנו, שבטלתנו היא עוון.
אילו יכול האדם למצוא מצב, שבו, בהיותו בטל מכל מלאכה, היה חש עצמו מועיל ועושה את חובתו, היה מוצא בזה חלק מן האושר מימי הבראשית. והנה מצב שכזה של בטלה, שהיה בחזקת חובה ואין פגם בה, נהנה מעמד שלם - הלוא הוא מעמד אנשי הצבא. והרי בבטלה זו, שהיא חובה, ושאין בה כל פגם, היה ויהיה עיקר הכח המושך שבעבודת הצבא.
(מלחמה ושלום, ל.נ. טולסטוי בתרגום לאה גולדברג)

"וכל הדם גועש געגועים וכל המעיים הומים געגועים
וכל הלב גועה געגועים וכל השמיים מרטטים געגועים וכל האוויר רווה געגועים וכל הרחובות נמתחים געגועים וכל המכוניות צופרות געגועים וכל החתולים בוכים געגועים וכל הצעדים נוקשים געגועים וכל העיתונים מרשרשים געגועים וכל הטלפונים מצלצלים געגועים וכל העמודים מחושמלים געגועים וכל הים גואה געגועים וכל החול כבד געגועים וכל הציפורים צווחות געגועים וכל העלים רועדים געגועים וכל השירים מזייפים געגועים וכל החלונות משחירים געגועים וכל הרוח מצליפה געגועים ואין לה, אין לה רגע מנוחה.

אשכרה.