מאוד הייתי רוצה שעמ"י יחזור לדרך הנכונה.

וזה יקרה...

בערב שבת הוא לא הלך לתפילה. "כואב לי הראש", הוא אמר לה. זה לא היה שקר, אבל בלבו הוא ידע שזו לא הסיבה היחידה. היא יצאה מן החדר להדליק נרות, והוא התרומם מן המיטה בכבדות. צריך להתארגן.

אחרי המקלחת הוא נשאר שם לבדו. החדר הלך והחשיך, והיה ניתן לראות רק בזכות מנורת הלילה שעמדה לה מבויישת על הרצפה בפינה. הוא ידע שכבר מאוחר, ושעוד מעט שאר בני הבית יחזרו מן התפילה. אבל הוא נותר עומד, עם הסידור פתוח בידיו. המילים חלפו מול עיניו. גדולות וברורות, מזמינות אותו לקרוא אותם ולהצטרף אליהם, אל סולם שראשו מגיע השמיימה. אבל הוא לא הוציא הגה. שפתיו לא נענו לו. לבו חלל בקרבו.

ברגע אחד הוא עצר. הנה. גמלה ההחלטה בליבו. הוא יקרא את כל תפילת ערב שבת. כולל ההלכות שבאמצע, כולל שיר השירים ובמה מדליקין. אולי משהו שם יעורר את ליבו. אם הוא יצא מעצמו לבטח ימצא מנוחה לנפשו.
הוא דיפדף כמה דפים אחורנית. לתחילת התפילה של ערב שבת. והחל לקרוא את ההלכה הראשונה: "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו".

במקום לשמוח נפלה עליו העצבות. בשביל זה הוא פתח את הסידור? כדי לקרוא עוד קצת כמה הוא לא בסדר? אבל לא. הוא לא ייכנע. אולי זה סימן משמיים. אולי זוהי הזדמנות להתחדש. הוא יקרא עכשיו את כל פרשת אמור. כן. שניים מקרא ואחד תרגום. מה יותר מתאים מזמן ערב שבת לכך? אם לא עכשיו, אימתי?

אבל רגע. הוא לא מוצא את החומש. הוא החל לעבור בעיניו על המדפים. מזמן לא נגע בו. הנה תגיע גאולתו. הוא נזכר בראיון עם איזה אשת תקשורת דתית שסיפרה על שבת שלימה שהיא חיללה. "שבירת שבת כהלכתה". ככה היא קראה לזה. כשהוא ראה את זה הוא נחרד. אבל כעת הוא יותר מבין ללבה. הרצון הזה לחיות גורם לאנשים לעשות מעשים קיצוניים. רק כדי לדעת שאפשר. רק כדי לראות שאני יכול.
זה בדיוק מה שהוא עושה עכשיו. רק לכיוון השני. בעז"ה הוא ימצא את החומש ויקרא את כל הפרשה. עכשיו. הוא לא מוגבל לזמן או למקום. הוא חופשי. הוא אין-סופי. הוא יכול לעשות כטוב בעיניו.

במקום זאת נתקלה עיניו בקובץ השירים ההוא, מהישיבה. ומבלי משים ידיו רפרפו על הכריכה. אולי רק יקרא שיר אחד או שניים? אין דבר שמרפא את הנפש יותר מכמה שירים יפים.
הוא בחר את הקובץ האחרון. והתחיל לקרוא:

וּבַיָמִים נֶאֱבָקִים עִם שְׁאֵרִיּוֹת הַקַּיִץ
לִסְגֹּר אַחֲרֵינוּ דֶּלֶת
מִפְּנֵי הַמַּזְּגָן הַבּוֹרֵחַ
וְקוֹל דּוֹדִי הַמִּתְדַּפֵּק
בֵּין כֶּסֶה לְעָשׂוֹר

והנה זה מגיע. דוק של דמעות עלה והציף את עיניו. זמן אלול. מדהים להיזכר שיש דבר כזה. והנה עוד שיר. על הלימודים בלילות הבלתי נגמרים. והנה עוד אחד.

יש אנשים חיים בעולם. זה לא להאמין. יש אנשים חיים.

(אני רוצה לקרוא שוב ולערוך שוב, אבל אני לעולם יהיה מרוצה. אז זה מה שיש)

@עברי אנכי

@נחמיה17

@גיטרה אדומה

@רק בשמחה.

בעיקר בגלל שאני יכול להזדהות.

הבעיה מתחילה שרוצים להתפלל הכל,

אבל צונחים על המיטה.

לא אגיד שזה מדהים

אגיד שאתה מדהים

שמע,

שים בצד כל מה שחשבת או שאתה חושב

ברוחניות הכל אחרת.

תבין שקריאת שמו"ת שלך של פרשת אמור תשע"ט שווה הרבה יותר מאחרים.

איך אני יודע?

המשנה הכי קצרה בש"ס, אבות פרק ה.

בן הא הא אומר - לפום צערא אגרא. [לפי הצער השכר]

והוו הו, כמה שכר. כי קשה. כי אתה שובר את עצמך.

כי אתה גובר על יצר הרע

וככה אתה מתקדש ונטהר לאט לאט

שובר כל מיני מסכים פנימיים ודברים שמפרידים בינך לבין הקב"ה.

כל זה, מגיע ע"י מאמץ. ע"י עמל. ע"י התגברות.

בדיוק כמו שכתבת שעשית.

אשריך בחור, עבודת ה' שלך מדהימה בעיניי

בהצלחה בהכל

וזה לא סתם התבכיינות או הצטענות.

אבל בהזדמנות אחרת. בעז"ה.