התכתבי עם ניקית מהפורומים על אמונה,היא רצתה לתאר לי את האמונה הפשוטה ולהגיד שהיא הדרך הנכונה,

והיא אמרה לי,

"הרי לך יש ספקות ולי אין".

 

א.זה לא נכון,

היום בעידן באינטרנט עי כמה סרטונים+ויקיפדיה+אתר כזה או אחר אפשר לערער אדם מאמונתו.

 

ב.איפה הבעיה בספקות?

מה רע בספקות?

 

חייו של אדם חושב יהיו מלאים בספקות.

אבל-אמונתו תהיה מבוססת ואמיתית.

 

ג.אמונה פשוטה שווה לאמונה של נוצרי או מולסמי.

 

מסכימים-לא מסכימים?

אמונה פשוטה היא דבר נפלא.
אבל בדור שלנו זו מציאות כמעט בלתי אפשרית.

כמו שאמרת, מספיק כמה סרטונים והופ! יש שאלות.
לימוד אמונה נועד לברר את השאלות הללו.

יש הבדל בין שאלות ובין ספקות.
ספקות הם תהייה כללית לגבי עצם האמונה.
שאלות הן נקודות מסוימות באמונה שאינן ברורות לנו.

אמונה ללא ספק היא דבר רצוי. אמונה בלי שאלות תתקשה להחזיק מעמד.

הרמב"ם אומר שמטרת האדם האדם בעולם היא "השגת המושכלות וידיעת האמיתות על בוריין", כלומר לחקור ולדעת עוד ועוד במציאות ובאמונה.

ככל שהחקירה מעמיקה יותר כך האמונה מתבססת, מתחזקת ומתרחבת.

אבל יש לנו כאלה.

וצריך לפתור אותם.

 

אבל להגיד שעדיף להישאר באמונה פשוטה,

רק בגלל ספקות.

זה טיפשי.

אלו שני קווים שונים
אמונה שכלית היא לא אמונה תמימה.
אני לא מבקש ממך להאמין כמו שנוצרי או מוסלמי מבקש - הם שואפים של העולם יקבל את דתם,
אלא לראות את הפשוט שיש בורא, ושיש לך חובה כלפיו, דווקא לך כי נולדת יהודי.
יותר מזה- כדאי להבין שלא הכל אפשר להבין.

ממליץ לך ללמוד כוזרי מאמר ראשון

אז שוב,

אם אתה מאמין שיש בורא רק בגלל שאבא שלך אומר,

זה טיפשי.

 

נכון שאי אפשר להבין הכל,

אבל יש הרבה דברים שאפשר להבין.

 

על מה הוא מדבר שם?טיעון העד?

ולמה היהדות לא הפוכה ?

כלומר זה שהא-ל נגלה לאדם - זה מוכח בתנ'ך ובעם ישראל, לכן תאמין שהנצרות/האסלאם אמיתי.

כלומר תקנה חיקוי כי המקור הוא טוב....

ויש לנו כמובן את הבדוהה.

 

אני חושב שאנחנו סתם נגררים לדיון אחר.

 

הנקודה היא,

שאם אתה לא מחפש וחוקר,אין באמת הבדל בינך לבין נוצרי כי שתיכם מאמינים רק כי הורגלתם להאמין.

ויש משהו שלא ברור - אז למה להיות במקום המסופק?

אין עניין להיות במקום של ספק , נכון.

 

אבל אני לא חושב שזה טיעון מכריע במחלוקת שבין אמונה פשוטה לבין אמונה שיכלית.

שבו הוא מנסה לטעון שכל ההתנגדות של רבינו לחקירות ולעצבות הייתה משום שהוא גופא היה כולו אחוז בחקירות ובעצבות.

 

הבעיה בספקות היא, שהיא נותנת יותר מדי מקום לשכל אנושי. בעוד אמונה היא מעל השכל האנושי (תורה ס"ד מכיר?).

לכן, בעניין זה לא אכפת לי להשתוות לאמונת הנוצרי או המוסלמי. כל עוד שנינו מבינים שדבר ה' הוא טרנסצנדנטי. משא"כ הפילוסוף שכופר בתורה שמיימית, וממילא כופר בתורה בכלל.

 

מכל מקום, לדעתי התפר הוא דעת הכוזרי, "שעיקרי אמונת ישראל תלויין בו". הכוזרי חוקר מעט, אך משאיר מקום נרחב לאמונה.

 

(ואגב, אם הבנים אכן ספר נפלא)

הנסיון להציג את השכל האנושי כנשקו של השטן.

 

אבל אם אתה מאמין רק כי ככה נולדת זה טיפשי,

כי היית עושה אותו דבר אם היית נולד נוצרי.

 

(ממש כך.)

(למרות שאכן בברסלב לכאורה אומרים כך).

 

אני רק אומר שכשאנחנו באים לעסוק בתורה א-להית, שמיימית, אנחנו לא יכולים להתעלם מכך שלשכל האנושי ישנם פגמים מהותיים, בעיות מובְנות. אפילו הרמב"ם, בבואו לתרץ את קושיית הבחירה והידיעה הוא אומר "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם". אז מה עשינו בזה?

יש מאמר מאלף של הרב סולובייצי'ק (שאי אפשר לחשוד בו לרגע שהיה לו איזה התנגדות לשכל אנושי). אמנם הוא לא הכי קשור לעניין, אבל לא יכלתי להימנע מלהביא משם את השורות הבאות:

 

"...כשבריה מוגבלת פוגשת את הבלתי מוגבל, את בורא העולם, מובן מאליו שפגישה זו חייבת להוליד רוח ענוה. ענוה מביאה להכנעה, להתבטלות. 
מה אנו מבטלים בפני העליון על כל יתברך שמו? ראשית אנו מבטלים בפני האינסוף את ההגיון היומיומי, מה שאני מכנה "ההגיון של הביזנסמן", או "ההגיון של האיש האוטיליטרי", ואנו מקבלים ללא סייג את ההגיון של סיני. שנית, אנו מבטלים את הרצון היומיומי המאוד אוטיליטרי (תועלתני), המאוד שיטחי, ואנו מקבלים ללא סייג רצון אחר, הרצון של סיני..."

(זה סיני. הרצאה שניתנה בתמוז תשל"ה לועידת הרבנים של ארה"ב)

 

 

אכן מבחינתי, אמונת הנוצרי עדיפה על פני דעת הפילוסוף. הנוצרי רואה שיש מֶעֶבֶר לעולם הנגלה לעין, והפילוסוף לא מבין זאת. אולי אפשר לומר שזה ביאור האמרה של רבינו ז"ל שמוטב להיות פתי מאמין לכל דבר ולהאמין גם בשטויות, מאשר להיות ספקן ולא להאמין בכלום (איני זוכר מקור. מסתמא איפשהו בשיחות).

 

אין לי בעיה שתחקור. אבל אני רק רוצה שתבין שזה לא מתחיל ונגמר בזה.

(יש לי עוד מה לומר, אבל זה לא נוגע לתוכנם של דברי רבינז"ל והצדיקים המחקרים, כי אם ל"מקיף" שלהם- התייחסות לתקופה שבה הם נאמרו וכו'. אבל אין זה המקום כעת).

זו טענה על ה"דתיים" בתקופה ההיא. על תלמידי החכמים שדיברו נגד העלייה לארץ והקמת המדינה.
(הרב טייכטל התבטא בחריפות נגדם, עד כדי כך שאמר שהם נופלים בחטא המרגלים.)

הציונות כשלעצמה היא הכמיהה לציון, השאיפה לשוב ארצה.
כל התורה מובילה אותנו לארץ ישראל, לבית המקדש.
לכן טבעי היה שתלמידי הגר"א עלו לארץ (אאל"ט בשנת התו"ר) והקימו כאן יישובים.

לכן ברור שהציונות אינה דבר חילוני. חזונו של הרצל לא בא אליו כרעיון הנועד רק להציל את היהודים. הוא עצמו העיד שהתחיל לפעול בנושא לאחר שחלם חלום שדחף אותו לחזון המדינה. לא היה בזה דבר הגיוני. הרי כפי שהציעו באחד הקונגרסים הציוניים, הייתה אלטרנטיבה - "תוכנית אוגנדה". מבחינה חילונית היא מעולה - מקום מפלט להקמת אוטונומיה יהודית שתקלוט אליה את היהודים הנרדפים.

אבל לא כך קרה.
בכך שמנהיגי הציבור שומר התורה התנגדו לעלייה לארץ, הם השאירו את הקמת המדינה ביד אלו שאינם שומרים תורה ומצוות. לכן נוצר הרושם המוטעה שהשאיפה להקים מדינה בארץ ישראל אינה דבר תורני.
(אגב, מספיק לקרוא כמה שירים שנכתבו אז לראות מהי הציונות האמיתית, שכולם מדברים על האהבה לארץ, חלקם אף על המקדש.)

הרב שמואל מוהליבר, הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי קלישר והרב אליהו גוטמכר דחפו איש בדרכו לעלייה לא"י.
הרב מוהליבר פעל רבות בנושא ונפגש עם מספר עשירים יהודיים ברחבי העולם כדי לשכנעם לתמוך בעלייה (הברון הירש, משה מונטיפיורי וכו').
ת"ח רבים התנגדו לכך. הטענה העיקרית הייתה עקב שלושת השבועות (ה' השביע את ישראל שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות ושלא ידחקו את הקץ).

ישנן הרבה תשובות בנושא.
אחת היא שהשבועות היו לאלף שנה ("יום" של הקב"ה) - תשובת המקובלים.
שניה היא שהאומות הושבעו שלא ישעבדו בנו יותר מדי, והן הפרו את השבועה ולכן מותר.
שלישית היא שכאשר הושגה הסכמת האומות לעליה (בכל מיני שלבים. שליטים למיניהם, ומאוחר יותר הצהרת בלפור וכו') כבר אין איסור, שאז זה לא מרד באומות (ואז עליה הדרגתית אינה עליה כחומה וזה מותר).

אז אחרי כל המגילה הנ"ל, לסיכום:
ציונות היא שאחפה יהודית לעלות ארצה שעקב התנגדות חלק מהת"ח שהיו אז היא הוקעה כדבר שלילי, המדינה הוקמה ע"י אנשים שלא שומרים תו"מ ונוצרה המשוואה ציונות=שאיפה לאומית בלבד.
אצל לא מעט ת"ח זה לא היה המצב (מבשרי הציונות והרב קוק וכו', וכל חכמי הקבלה) אבל זה הרושם שנוצר.

רק המגילת אסתר נוקט אותו להלכה. שאר הפוסקים לא הזכירו אותו.

לא הרמב"ם, לא הרי"ף, לא הרא"ש, לא הטור לא השו"ע ולא הרמ"א.

פשט הדברים שאלו דברי אגדה בלי תוקף הלכתי.

ויש עוד כ"כ הרבה תירוצים וסברות.

הטענה של רבים היא ש"הציונים-הכופרים-והמחללי שבת הקימו את המדינה".

 

זה נכון.

אבל למה הם עשו את זה?

 

כי הדתיים לא עשו את זה.

אשכרה.