-אבא מחבק תמיד.
-לפעמים עזרה יתירה,חונקת.
-מותר לברוח לפעמים.
-שנ"צ עושה תמיד אחלה.
-לימודים זה לא הכל.
-לילט.

ותתקשרי

ה' פשוט מתוק. וגם היא.
ומה שצריך קורה במדוייק, אנחנו פשוט לא תמיד מבינים תדיוקים של ה' יתברך. צריך לשחרר כבר. הכל טוב. באמת!

הנה פטפוטיי היומיים:

בימים האחרונים רוחות דוקרות כאלה מפעם מתגנבות לי ללב מפעם לפעם. והי, אני לא הרשתי להן להכנס בכלל. אני לא הזמנתי אותן. קרות כאלה, מצליפות, ונעלמות עד הפעם הבאה. מביאות איתן משב של בדידות צובטת. חשבתי שעברתי אתזה. הן מכניסות אליי מחשבות כאלה, כאילו מנסות לאשר בתוכי את התחושה הזו- שנולדתי להרגיש בודדה. אבל למה עכשיו דווקא? עכשיו. כשטוב לי כל-כך. לפחות לצופים מבחוץ, לפחות לאלו שלא מכירים את הבפנוכו שלי באמת. יש מי שבכלל מכיר את הבפנוכו שלי באמת?
בעע. אני מסובכת מידי

אני רוצה להיות מדויקת כמו נועה ירון- דיין. היא כתבה את הקטע הזה מדויק מידי:
"הייתי מניחה ראש על החלון ובולעת את הנופים המתחלפים.
נודדת. נותנת לנדודים לעבור עלי ודרכי. נסעתי ונסעתי, ואף פעם לא ממש הגעתי.
אני מזהה את ההבדל בין אלה שנוסעים לאנשהו ובין אלה שסתם נוסעים.
זה משהו בעיניים, העיניים שלהם אף פעם לא יפגשו את העיניים שלך".

בסך הכל אני מוקפת אנשים טובים. טובים מאד אפילו
אבל את הבפנוכו אני שומרת לאנשות מסוימות. שיעזרו לי לסדר קצת את הבלאגן שם. אוח כמה שמבולגן שם.
רק שבדרך-כלל האנשות האלה עסוקות מידי
חבל. אני רוצה שיחה טובה כזאת, פנים מול פנים.
ואני מתגעגעת לשירים
וזה מוזר קצת הקטע שהעיניים שלי בורחות מהעיניים של אנשים אחרים כשאני מדברת איתם, לא? (או שאני סתם מחפשת לעצמי בעיות.)

שלא משנה כמה עמוס יהיה לי היום, אם לא אעצור רגע להתבונן בעולם מבחוץ, משהו בו ירגיש לי חסר. כמו פספסתי אותו.

אשכרה.