האהבה אינה לחם, אך היא היין שבחיים (הרבי מקוצק)

אני יושב על הגדר ושותק. יושב ושותק, יושב ושותק.
אני לא יכול. אני לא יכול לנשום, אני לא יכול לחיות, אני לא יכול לשיר.
אני חסום, אני מנוע, אני בחוץ.
ביקשתי לצאת?
אני רוצה לשיר. שיר אחד, אני מתגעגע. אני רוצה לחזור לחוש קרבת אלוקים, אבל, מפחד.
אני רוצח. רוצח את עצמי, רוצח את חברי, רוצח ולא מתחרט. רק קצת על המרחק שנהיה מרגע שהתחלתי לרצוח. אבל, רצח, הפשטות משתלמת.
אני מתפתל בתוך עצמי בניסיון נואש לצאת מהדמות שתפרו לי, של היודע, של היכול, של השייך. רוצה לחזור לאני, לכלום ואפר שאני, לעני, האמיתי שלי.
טמא. טבול יום. זר. שיכור. מחוסר בגדים. מחוסר אמת. אני ממשיך וכותב, יודע שהדף הזה, כמו רבים אחרים, סופו להזרק, או, אם לא נתאמץ מספיק, להגנז.
הלוואי שיכולתי גם לגנוז את עצמי ולחזור לאמת, לאשר אהבתי.
*
אני ממשיך ומדבר על עצמי, אבל אני לא החלק החשוב כאן. מה אני וחיי. תשעים ותשעה אחוז אמת שבי, הם מאה אחוז שקר שבי, אשליה פעוטה שנוצרת כל לילה מחדש, להגיד בבוקר חסדך. ואני קרבת אלוקים לי טוב, אלוקים, בחסדך בטחתי, קל נקמות ד'. ואני שותק. רק מה -