קצת ארוך אבל אותי אישית מעודד. אולי גם אותך..
"פתאום הבנתי שהקושי הזה, שברור ובהיר לי הכי בעולם שבמקורו הוא טוב וטהור ואמיתי, בא מהקדוש ברוך הוא.
פתאום הרגשתי שהקב"ה בעצמו שוכן בתוכי, שהוא בעצמו ההרגשה הזו שלי, הוא הצורך הפסיכי הזה ביציבות, באהבה, בביטחון, בשתי זרועות חזקות שתעטופנה אותי ותבטחנה לי שהן תשמורנה עלי בכל מצב, מבטיח לך. בכל מצב.
הוא הידיעה הזו שכל עוד אני לבד אז אני ריקה, אז עבודת ה׳ שלי היא רבע ממה שהיא יכולה וצריכה להיות. הוא הבהירות הזו שכשיגיע האחד תהיה לנו כזו קפיצת מדרגה ענקית בעבודת ה׳ שלנו, שפתאום הכל יהפוך להיות שלם והרמוני, גדול הרבה יותר ממה שהיה עד עכשיו.
הוא החוסר הזה, החלל הזה, והוא הצורך למלא אותו. רק הוא.
במה למלא? זה כבר שאלה אחרת.. האם אני ממלאת אותו בדברים נוראיים? כן, זה קורה. אבל החלל הזה, הריק הזועק - הוא הקב"ה. הוא בעצמו. ואם כך אז אני לא לבד בסיפור הזה. כל כך לא לבד..
פתאום הבנתי שחוסר האונים שלי מול הרצון האדיר הזה, שהנהר השוצף הזה שבתוכי הוא הקב"ה בעצמו. ואז, גם אם הוא סוטה לפעמים מנתיבו, ומלכלך דברים ומתיז בוץ, וגם אם לפעמים הוא מכאיב לי מאוד עד שבא לי לבכות מתסכול, לצרוח לקב"ה שבאמת שאין לי אפשרות להתמודד עם זה, באמת שאני לא מצליחה לנצח את זה למרות שאני קורעת את עצמי בשביל לנסות,
אני יודעת לפחות שזו לא אשמתי. שהכוחות האלו הם כוחות מדהימים שלא כל אחד זוכה בהם. ועל זה נאמר "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". ואולי היצר עצמו הוא הגודל, ובדרך כלל הוא יוצא בצורה נכונה וטהורה, ולפעמים לא מצליחים לשלוט בזה.. ואם אני לא תמיד מצליחה לנתב אותו למקום הנכון זו לא אשמתי.
ופה גם בא ההבדל בין אשמה לאחריות.
כשאני נופלת זו לא אשמתי. אני באמת יודעת שאני עושה הכל, הכל כדי להילחם בזה. אני מבטיחה כל פעם מחדש שהפעם אני מפסיקה עם זה לעולם. אני לא מתייאשת ולא מוותרת לעצמי, גם אם לפעמים אני רוצה לעשות את זה, גם אם לפעמים אני אפילו עושה את זה בפועל לטווח קצר. מהר מאוד אני נזכרת מי אני באמת וחוזרת להילחם. אני משתדלת ללמוד על זה, לאהוב את עצמי ואת הנושא הזה למרות הקושי וההתמודדות, להסתכל על זה בצורה בריאה. להילחם בעצמי ולעשות הכל כדי להימנע מראש, לפחות לרצות לעשות, ולנסות לנצח בכל קרב שאני רק יכולה.
ואני מוכנה לשלם על זה מחירים כבדים, כבדים מאוד.. הנפש שלי נמצאת במאבק מתמיד מול הנושא הזה ואיתו, קרועה ושסועה בניסיון לברור את הטוב מתוך הרע ולא לשפוך את התינוק עם המים.. לאהוב את הגוף ומתוך כך לשמור עליו, להתענג על הגוף ומתוך כך לקדש אותו. לא לוותר על כלום משום קצה. אתם יודעים איזה קשה זה? איזו מלחמה אכזרית זו?
ואני לא מוותרת. כי אני יודעת שזו האמת, וככה צריך להיות, וזו התורה. לחיות הכל באמת, על כל הרבדים שבשתי מילים האלו, חיים ואמת. ואני רוצה לחיות ככה. ורק ככה. ובשביל זה אני מוכנה לתת כל כמה שאני מסוגלת. ולאט לאט מגדילה את היכולת והמסוגלות שלי..
ואם כך, אם אני באמת נותנת כל מה שאני יכולה, ובאמת מתאמצת ומשתדלת - אז מה שקורה אחרי ההשתדלות והקריעה העצמית הזו זה כבר לא אשמתי.
מה זה כן?
זו אחריותי.
אחריותי ללמוד מה גרם לי ליפול הפעם.
אחריותי ללמוד איך אני מונעת את זה פעם הבאה.
אחריותי להבין שאני לא בסדר שזה קרה לי, שאני צריכה פעם הבאה להתאמץ יותר.
להסתובב עם רגשי אשמה על מה שקרה?
אין טעם. זה כבר קרה.
ללמוד מזה להבא, לקחת על זה אחריות?
הכי חשוב בעולם.
וכל הזמן, כל הזמן להבין שהקב"ה איתי.
שהנהר הקדוש, אך הגועש הזה, שזורם בי - הוא הקב"ה בעצמו. ואם כך - הרי שהוא יעזור לי לשמור על זה קדוש וטהור. והוא יעזור לי וינתב לי אותו למקומות נכונים, גבוהים וקדושים. אני לא לבד במלחמה הזו."
בהצלחה גדולה והמון אהבה לעצמך ולמי שאת. את נפלאה בעצם ההתמודדות שלך.
מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)