יש דברים שרציתי לומר
ואינם נענים לי
נמאס לי לפרש סימנים. אני הולכת להתקלח ולישון ודי.
אולי לא אבל לא יודעת. אין לי כוח לכלום וגם לא לעצמי ולא לשום דבר.
אני רוצה קצת שקט. גם שקט מעצמי.
אבל זה דורש שלווה פנימית ואת זה אני לא אשיג בקרוב. לא עד שאתחיל לעבוד ויהיה לי כסף, ולא עד שאדע שמסוגלים לאהוב אותי.
בכנות, אני לא חושבת ככה עכשיו.
לא רגשי נחיתות או בלה בלה בלה, אני יודעת שאני אדם נפלא. באמת שאני יודעת.
אבל לא ראיתי שזה הוביל לאיזו אהבה של מישהו עד עכשיו.
ובמישהו אני אפילו לא מתכוונת מישהו, אלא לא יודעת. אנשים שמכירים אותי מיום שנולדתי אולי.
אני צריכה למחוק את עצמי מכאן כי נדמה לי שעוקבים אחריי.
כן, מבחינתם אני עדיין בת שמונה.
תודה רבה באמת. זה נורא עוזר לי להשתחרר מכאן, זה שאתם מצמידים אותי אליכם בחבלים.
די ריעות. תסגרי ולכי.
די לכעוס. די.
אני רוצה לכעוס באמת! לצעוק! להגיד להם מה אני מרגישה וכמה הם פוגעים בי!
אבל לא. בבית הזה כולנו חונכנו לסתום.
חס וחלילה לא להשמיע חצי משפט שעלול להתפרש באופן שלילי כלפי ההורים.
זה לא כיבוד הורים, רק שתדעו. זה משטר דיקטטורי.
אתם יודעים מה מצחיק?
את זה טענתי כבר מגיל חמש עשרה.
- לקראת נישואין וזוגיות