שלום.
כתבתי קטע ממש ממש ארוך. ונמחק לי.
חשבתי שאולי זה משמיים.
והחלטתי בכל זאת.
אני בחור בשיעור גבוה יחסית בישיבה גבוהה.
נחשבת.
נחשב בחור טוב. מוערך.
מידות טובות (נראה לי)
שמח בסך הכל.
אני כל הזמן נופל. בזה.
נופל עד עמקי תהומות.
טשטשתי את הנשמה שלי כבר לחלוטין.
אני מכיר את כל הספרים והעצות.
אני יכול לכתוב ספר שלם על זה בעצמי.
האם יש ערך ללימוד שלי,
כשאני כל הזמן נופל?
"כל המסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה"
לתפילה שלי?
אני יודע שדברי תורה אינם מקבלים טומאה" ו"שלפום צערא אגרא"
ועדיין...
אולי אני לא באמת רוצה אם אני חוזר לזה כל הזמן.
זה מלפף אותי (כדבריה רב קוק באורות הקודש)
למה שמישהי תרצה אותי כשאני מתמודד עם זה?
ואני יודע שחתונה זה לא הפתרון. ומצד שני, ככל שזה נראה לי יותר רחוק,
אני רק נופל ונופל.
אז למה לא להתייאש?
אני קרוב.
להפסיק לנסות.
לחיות עם זה שככה זה.
להיות מומר לדבר אחד.
ניסיתי את כל הפתרונות. תאמינו לי.
יש לי את כל הסינונים האפשריים.
gye,
צדקה,
שכיבות שמיכה.
הבטחות.
נדרים.
קבלות
ואין קבלות.
אפילו כשאני עושה "קבלה לעתיד" בלב אני יודע
שהיה לי "כיף" מדי.
מזל שאי אפשר לשקר עליך רבש"ע.
אתה יודע כמה אני רוצה.
ומצד שני, מה שווה רצון בלי שום יישום במעשה.
ואני שומר על העיניים ברחוב. משתדל.
אבל ברגע שיש לי הזדמנות... זהו. הפסדתי.
אז אולי להפסיק לנסות?
והאם לספר לך? ואיך? ומתי?
ולא שאכפת לי מה תחשבי עליי,
ואני יכול להיות בעל מדהים. לנסות
ועדיין, זה.
את יכולה לרצות אותי למרות זאת? בזכות כל הדברים האחרים?
אני לא בטוח.
ואני מיואש.
תורה מה יהא עליה?
החצי השני מה יהא עליו?
כשהחצי הראשון חצוי כל כך. מפורק. שבור.
מיואש.
זה נראה לי בלתי אפשרי.
-----------------------------
1. סליחה שאני כותב את זה כאן.
אני חייב להוציא את זה איפה שהוא.
כי אני אפילו כבר לא מתוסכל.
רק אדיש. כבר לא מרגיש.
יורת מדי שנים.
זה נראה לי כבר בלתי אפשרי.
2. כשבנות משתפות על החשש שלהם,
שהם רואות ייתר מדי בנים שבזה.
אני צוחק. בוכה וצוחק.
בוכה כי זה אני.
וצוחק על התמימות. שאבדה.
ובוכה. עליה.
תראו מה קרה לי.
3. יש לי המון חברים שבזה.
יותר מדי.
נראה לי שזה בלתי אפשרי.
4. ומה עם נקודת המבט האמונית.
שהרי ברור שאם ה' שם אותנו במציאות הזאת
סימן שאנחנו יכולים לנצח.
נכון. אבל אני לא רואה את הפתרון בקצה המנהרה.
