שבועות על גבי שבועות של התלבטויות. רגע כזה מיוחד צריך להתכונן אליו היטב. כמובן שלא שיתפתי אותה בכלום, כן? סיכמנו בינינו שאסתיר את זה ממנה עד הרגע האחרון. באיזשהו שלב כבר אמרתי לה שהחלטתי, והיא כמובן לא התאפקה מלשאול, אבל לא סיפרתי.
זה היה קצת שקר. החלטתי, אבל לא הייתי מסוגל לדמיין את זה קורה. זו הייתה מין החלטה שלא להחליט, ויהיה בסדר.
הגיע היום. הכול היה בדיוק כמו בדמיונות, ויותר טוב מזה. הלחץ המעורב בהתרגשות כל כך גדולה כמעט שפוצץ לי את הלב בתוך החליפה. ישבתי עם חבריי הקרובים, כולם מחייכים ובטוחים שזה לחץ רגיל שחורש קמטים במצחי, אבל את האמת לא סיפרתי לאף אחד. לכל חיבוק שנתתי התלבטה מחשבה,, לכל חיוך לחבר חדש וישן התלווה עוד היסוס אולי זה לא מתאים ולא נכון והעיקר-מה אם היא לא תשמח בזה? חסרים דברים יפים ופשוטים לומר??
הזמן עבר, שעת החופה הגיעה כבר מזמן, כולל זמן פציעות ופנדלים. הכול תקתק כמו שצריך, ואני כבר מתחיל להזיע. כולם רוקדים וצורחים סביבי בכול הכוח, ואני עם חיוך דבילי מרוח על הפנים והמוח קפוא. פשוט משותק. כל כך משותק, שכבר שכחתי את תוכנית ב, וזה היה כבר מלחיץ באמת.
אבא שלה משלב ידו בזרועי. אבא שלי בזרוע השנייה. צועדים לאט לאט, ומגיעים לנק' האל-חזור. זהו, זה הרגע. כל העננים השחורים-לבנים-ואורי הדתל'ש שהתעקש על סגול נעלמים ברוח, והלבנה נכסית ונגלית, נראית ואינה נראית-והנה היא. בחיי שמעולם היא לא הייתה כל כך יפה. כל חברותיה מסביבה כמו חוחים המגנים על השושנה, ואימי ואימה עומדות משתי צידיה כמו מאבטחי אישים של ראש הממשלה.
והיא מתפללת, הצדיקה שלי. היא שופכת את ליבה ואני כמו צמח, בקושי עומד. הלחץ כבר טיפה מחניק, ורגע לפני שאני מתעלף אני אומר לעצמי כמעט בקול-די. מאוחר מידי להתחרט. תגיד את זה וזהו.
לא הקשבתי למנגינה. איפשהו עמוק במוחי היה איזה קול ששאל את עצמו אם בכלל זה השיר שסיכמנו עם הלהקה, אבל המוח כאמור יצא לשביתה בלי התראה ובלי מועד חזרה לשגרה. לוידע איך גררתי את עצמי עד אליה, ממש נס. סוףסוף היא מרימה את עיניה, וחיוך מתוק נמרח על פני המלכה שלי. אני מרים את ההינומה ומכסה אותה, כמעט באופן מונוטוני, הפחד משתק כל שריר במוחי, ואני כמו בכוח מתכופף ואומר לה:
"אשכרה אמרת לי כן, פראיירית".
זה היה קצת שקר. החלטתי, אבל לא הייתי מסוגל לדמיין את זה קורה. זו הייתה מין החלטה שלא להחליט, ויהיה בסדר.
הגיע היום. הכול היה בדיוק כמו בדמיונות, ויותר טוב מזה. הלחץ המעורב בהתרגשות כל כך גדולה כמעט שפוצץ לי את הלב בתוך החליפה. ישבתי עם חבריי הקרובים, כולם מחייכים ובטוחים שזה לחץ רגיל שחורש קמטים במצחי, אבל את האמת לא סיפרתי לאף אחד. לכל חיבוק שנתתי התלבטה מחשבה,, לכל חיוך לחבר חדש וישן התלווה עוד היסוס אולי זה לא מתאים ולא נכון והעיקר-מה אם היא לא תשמח בזה? חסרים דברים יפים ופשוטים לומר??
הזמן עבר, שעת החופה הגיעה כבר מזמן, כולל זמן פציעות ופנדלים. הכול תקתק כמו שצריך, ואני כבר מתחיל להזיע. כולם רוקדים וצורחים סביבי בכול הכוח, ואני עם חיוך דבילי מרוח על הפנים והמוח קפוא. פשוט משותק. כל כך משותק, שכבר שכחתי את תוכנית ב, וזה היה כבר מלחיץ באמת.
אבא שלה משלב ידו בזרועי. אבא שלי בזרוע השנייה. צועדים לאט לאט, ומגיעים לנק' האל-חזור. זהו, זה הרגע. כל העננים השחורים-לבנים-ואורי הדתל'ש שהתעקש על סגול נעלמים ברוח, והלבנה נכסית ונגלית, נראית ואינה נראית-והנה היא. בחיי שמעולם היא לא הייתה כל כך יפה. כל חברותיה מסביבה כמו חוחים המגנים על השושנה, ואימי ואימה עומדות משתי צידיה כמו מאבטחי אישים של ראש הממשלה.
והיא מתפללת, הצדיקה שלי. היא שופכת את ליבה ואני כמו צמח, בקושי עומד. הלחץ כבר טיפה מחניק, ורגע לפני שאני מתעלף אני אומר לעצמי כמעט בקול-די. מאוחר מידי להתחרט. תגיד את זה וזהו.
לא הקשבתי למנגינה. איפשהו עמוק במוחי היה איזה קול ששאל את עצמו אם בכלל זה השיר שסיכמנו עם הלהקה, אבל המוח כאמור יצא לשביתה בלי התראה ובלי מועד חזרה לשגרה. לוידע איך גררתי את עצמי עד אליה, ממש נס. סוףסוף היא מרימה את עיניה, וחיוך מתוק נמרח על פני המלכה שלי. אני מרים את ההינומה ומכסה אותה, כמעט באופן מונוטוני, הפחד משתק כל שריר במוחי, ואני כמו בכוח מתכופף ואומר לה:
"אשכרה אמרת לי כן, פראיירית".
