חזיון להבות מתעתע שלא ניתן לשכוח,
חיוך שמכוסה בעניים שחורות שהלהבה משתקפת בתוכם.
זה רק אני ואני, והמדורה שבפנים
עצים שנשרפים ואש שמלכחת. אוכלת הכל, שורפת בדרך אנשים.
שורפת בדרך אותי
(המדורה דולקת בשיאה,
והאש מתנשאת עד לשמיים זרועי הכוכבים.
ככה זה הכאב,
שתופס את כולם. ומכריח לבהות המדורה ענקית ששורפת את כל החיים האפורים שהרגלנו את עצמנו לחיות בהם
האש, מכריחה אותנו לחיות)
משהו בה מהפנט,
אתה לא יכול להתיק את המבט מהלהבות שרוקדות,
הם מזכירות שיש לנו חיים.
ואולי,
יום אחד נלמד לחיות אותם
- לקראת נישואין וזוגיות