ובכל מקרה חשבתי אולי לפרסם?

חלום.

אממ. גם אם נכתוב זה לא יפורסם כאן, מקסימום בפרטי. אבל תודה על זה

אם, אז אשמח

רציתי לספר לך
כמה אנחנו מתגעגעים אליך
מצפים שתחזור
מתגעגעים לילד המתוק
הביישן, החייכן, האוהב והאהוב
הערצנו אותך,
גם אנחנו הגדולים ממך
על הענווה, על החכמה,ועל טוב הלב.
על הרצון לעזור ולתמוך במי שנפל בדרך.
אני מבקש ממך שתתמוך בנו
גם עכשיו מלמעלה
קשה לנו פה בלעדיך
אוהבים ומתגעגעים
ילדי ונוער *****

אווץ'

הבעיה היא שהעליתי אותו לפני פסח נראלי...
את השאר אני לא מעלה

"אני ישנה וליבי ער
קול דודי דופק
פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי"
ישנה בחושך. באפלה
נהנת מאותו החושך שמסתיר.
ודודי צופה בי
ונפשו יוצאת בראותו אותי
טובעת
בחושך. בשקר.
והוא עדין אוהבני
ומחפש את אהבתי אליו בחזרה.
והוא קורא ומזהירני
אך אני ישנה ולא שומעת את קריאותיו.

והנה ליבי זועק
"היכן דודך?"

"קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור"
רצתי. נפלתי. המשכתי
לפתוח לדודי חפצתי
בכל ליבי ונפשי רציתי
אך הנה "דודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו"
דודי כבר עבר על דלתי
ונפשי... נפשי בוכה. פצועה
קרבתו פתאום ככ חסרה.
זועקת. צועקת
אך דודי את ראשו מסב בבכי
"חייב אני".

"מצאוני השומרים הסובבים בעיר
הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות"
נגזרה הגזירה.
אין בידי לשנותה.

את בית דודי רואה אני.
אש. שרפה. להבה עליונה
את בית אבי היא שורפת.
שורפת ושורפת, בשאגתי אינה מתחשבת.
צעקתי. השתגעתי. לא האמנתי
"אבי אבי למה עזבתני??"
שומרים תפסוני
את דברי דודי עושים הם.
פצעוני, היכוני
ואני, אנה אני באתי?

אל חילות אויבי הגעתי וזעקתי
"אם תמצאו את דודי... שחולת אהבה אני"
להעיד עלי מבקשת אני מכם,
כשתגיעו לפני אבי והוא יבקש את עדותכם,
אימרו לאבי שבשביל אהבתו חליתי ועוברת אני יסורים.
לכבודו. באהבתי אותו.
לי אין אבי מקשיב עתה
ומתביישת אני לבוא לפניו ולהתחנן לו
אך "נהפכו עלי המון מעי לשוב לאהבתו ולפתוח לו"
רוצה אני שוב את קרבתו, אהבתו.
והם בטפשותם לי עונים
"מה דודך מדוד היפה בנשים
מה דודך מדוד שככה השבעתנו"
אין הם מכירים את דודי
אין הם יודעים כמה אוהבני
אין הן יודעים עד היכן אהבתי אליו מגיעה.
"אבאאא" פורצת בבכי חזק וצועקת
"את חומת הברזל רוצה אני לראות נסדקת!
איפה ביתך? היכן אהבתך? היכן קרבתך?
בדמי אני מתבוססת
את אהבתך מחפשת.
את ביתך שבו שכנת
את קרנך ששם הצמחת!
אבאא" נפלתי בבכי.

והנה דודי
מטושטש
עיניו אדומות מבכי וחיוך אוהב על פניו.
"כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות"
אוהב אני אותך בכל ליבי ונפשי
ואת ליבך להשיב עדין מנסה אני.
את בעיני כשושנה בין החוחים
פרח מושלם שמציץ לו מבין הקוצים.
מסתכל אני עליך ומחכה,
ובקרוב זה יקרה.
את אורי עליך אאיר,
את ליבך אלי אשיב,
ואת החומה מעלי אסיר.

ואני אל דודי מביטה.
חיוך של הקלה וציפיה.
חולת אהבה.

אני זוכרת ששלחת לי את זה.

 

את באמת מיוחדת.

כמה טוהר יש בך. ומקרין ממך.

חבל שאין זה באמת.
שאזכה.

זה באמת. זאת האמת.  חבל שאנחנו לפעמים לא מאמינים לצוהר טוהר נשמתנו.

שנזכה להכיר בפנימיות ליבנו ונשמתנו והאור הטהור הבוקע מהם. 

זאת האמת. כמובן. הנשמה טהורה וזכה.

השאלה מה בחוץ...

אמן ואמן.

למעשה זה לא יוצא מהראש כל פעם שאני חושב על הקשר בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא, הדפסתי את זה בזמנו, היום למדתי אם מישהו וממש הצטערתי שזה לא עליי שאוכל להראות לו

שבת.

זמן לשמוח במתנה שנתן לנו ה' לפני כמה אלפי שנים בהר סיני.

לשמוח שבחרנו לקבל את המתנה הזאת.

לשמוח בזה שאנחנו יהודיות.

לשמוח בזה שיש לנו מצוות.

ויום אחד בשבוע להתעלות ולדאוג לנשמה.

יום אחד לעשות את מה שאני באמת רוצה.

יום אחד באמת לעשות את מה שצריך.

ולשמוח כמו שצריך.

מבחירה.

בחירה שבחרנו במתן תורה.

ובחירה שאנחנו בוחרות היום, ובכל יום מחדש.

הלוואי שבאמת נזכה לעבוד את ה' בשמחה תמיד.

שבת שלום.

 

חברות. מוזרות. לא קשורות.

אבל בכל זאת חברות.

מסתדרות. מבינות. אוהבות.

גם כשלא מבינים איך הן חברות.

אבל זה הגיוני, כי ללב אין כללים. אין חוקים.

הוא חבר של מי שבא לו.

וזה טוב. כי כולם טובים.

וזה טוב להכיר חברים חדשים.

זרמים אחרים.

שמעולם לא היה ביננו שום קשר.

זה גורם לנו להתפתח.

להבין יותר. לאהוב יותר.

גם מה ששונה ממני.

אז בפעם הבא שיסתכלו עלי וישאלו איך אני חברה שלה, אני פשוט אומר שאני אוהבת אותה.

תודה רבה

זה רק אני והוא והמדורה שבאמצע.
חזיון להבות מתעתע שלא ניתן לשכוח,
חיוך שמכוסה בעניים שחורות שהלהבה משתקפת בתוכם.
זה רק אני ואני, והמדורה שבפנים
עצים שנשרפים ואש שמלכחת. אוכלת הכל, שורפת בדרך אנשים.
שורפת בדרך אותי

(המדורה דולקת בשיאה,
והאש מתנשאת עד לשמיים זרועי כוכבים.
ככה זה הכאב,
שתופס את כולם. ומכריח לבהות המדורה ענקית ששורפת את כל החיים האפורים שהרגלנו את עצמנו לחיות בהם
האש, מכריחה אותנו לחיות)

משהו בה מהפנט,
אתה לא יכול להתיק את המבט מהלהבות שרוקדות,
הם מזכירות שיש לנו חיים.
ואולי,
יום אחד נלמד לחיות אותם

זה... זה.. פשוט.. אין לי מילים.

אני מבינה שצלחתי את האתגר

תרימו את יד ימין למעלה
תורידו אותה על הפרצוף
עכשיו רק את האצבע על האף.


תדגדגו תמקום.


הרגשתם משו?


(אם לא לכו למיון)

חושב שאת זה הרגשתי הכי הרבה

עכשיו גמאני הרגשתי טוב

משהו די ישן שכתבתי. אבל יפה..

משתיקה
את עצמי
את ליבי הרועש
מתמלאת געגוע מיותר.
נזכרת בטוב
בפשוט
וחושבת על זה שנגמר.
מתמלאת מחשבות
מציפות
מעלות
זכרונות ישנים
שוב צפים.
יודעת בבירור
שלבכות מותר
אבל
שצריך לקום
להמשיך בחיים.
מקשיבה לתוכי
מתבוננת
מיותר להשתיק את ליבי
כך אני חושבת..