אני לא רוצה לדבר איתכם, זה עושה לי רע. זה מכאיב לי. אז אני לא אדבר איתכם. אתם לא מבינים. אני בנאדם נורא החלטי ולפעמים זה מתבטא בכך שאני דופקת את הראש בקיר.
לא טוב לי, לא אמרתי לדניאל. כדי לא לא להדאיג אותו והוא יהנה בשקט של עצמו. אבל בסיסית לא טוב לי בגוף של עצמי. אני צריכה סיבות לחיות. ואני מונה אותם על יד אחת, אני אוהבת את החיים שאני רוצה שיהיו לי, יש לי תקווה עדיין, יש לי את סתיו, יש לי את שירה, ויש לי משפחה.
האמת, שתמיד כשיותר מדי רע, אני חושבת על ההוא שיגיע יום אחד וירצה להכיל הכל. יש מספיק אנשים שמנסים לעשות את זה במקומו. יש כאלו שמצליחים. אבל זה רגעי. אני רוצה משהו ניצחי.
כזה שיכריח אותי לקום בבוקר.
איזה יום זה. אני שומעת שירים ובוכה. משהו בתיקון שלי קשה. אבל אני אצליח לתקן את זה. זה מנגנון בנפש.
יהיה טוב.
יהיה טוב.
החיים יפים.
בזמן האחרון יצא לי לחשוב כמה פעמים על ניתאי. מצחיק אותי שכמעט תשעה חודשים עברו. הזמן טס.
יש לי מתכונת בתנך, וזה עושה לי המון לחץ בגוף. היה ישמור אותנו. ה' אוהב אותי

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת