סיימתי את מדריך הטרמפיסט הראשון, ארבע שנים אחרי הפעם הראשונה שקראתי אותו, והתחלתי את ספר הדקדוק הפנימי בפעם השלישית. לא זכרתי שהוא כזה יפה כבר מהעמוד הראשון.
מצאתי תרגום לעברית של בלה צ'או באיזה ספר שירים שיש לנו בבית. זה מצחיק.
ישנתי המון, הייתה גלידה טעימה באופן מפתיע והצלחתי לשטוף כלים במהירות שיא יחסית לכמות הכלים שהייתה.
אימא הלכה לקנות לי מסכה לשיער. משהו עובר עליו אבל דווקא לאחרונה הוא חזר לעצמו ועכשיו הוא מצוין כרגיל. נו מילא.
השבוע הזה ריק לי כמעט לגמרי. יום שלישי קריית גת כרגיל וזהו.
אבא בטיול של שלושה ימים אז טוב שאני כאן.
והאוטו כאן לא לשווא 
אוי, אין לכם מושג כמה זה מצחיק.
הם הולכים לעשות מפגש של האחים. ברור שאני לא אהיה, אני לא אחות שלהם. אבל כאילו. הייתם מצפים שהם לפחות ישקלו את זה.
לבד לי גם נפשית וגם פיזית.
אף אחד אף פעם מעולם לא הבין את הבדידות שלי. מצטערת אבל יש רמות שגם האדם הבודד בעולם לא הגיע אליהן.
נראה לי שבאופן סופי איבדתי אותן.
אני מצטערת שאין לי כסף! סבבה? מצטערת שאני לא יכולה פשוט לבוא ולצאת איתכן לאכול! אני לא יכולה פשוט לבוא לאייקון או עולמות או כל דבר אחר.
אוף אוף אוף.
זה לא פייר וזה מה יש ולפחות יש לי עבודה אז אולי עוד כמה שבועות יהיה כסף.
הוא כולו יילך לחיסכון כי בואו נודה על האמת, אני אצטרך את הכסף הזה יותר בעוד כמה שנים והמבורגר זה לא דחוף.
אבל באמת שהכול היה יותר קל אם פשוט... זה היה עובד אחרת.
מה נשמע?