מהרהורי התקופה.

(אני כותב חופשי. יהיו פה דברים אישיים, אז אם זה לא קשור אליכם אתם לא חייבים לקרוא ובבקשה לא להגיב.)

- - -

בין השאר,

נושאים שנמאס לדוש בהם

אבל שבים ועולים.

בא לי לכתוב אז הם יסתננו פנימה בכל מקרה.

- - -

קודם כל יחיאל.

מחשבה מפתיעה או שבעצם לא כל כך, שעלתה לי בזמן האחרון.

הנעורים שלי והתחלת החיים הבוגרים שלי עברו עליי בלי אבא.

דמויות אב היו, אבל רק בערך. הר"מים בתיכונית, קצת אחים שלי, אבל לא משהו יציב.

לא מדובר על דמויות לחיקוי, כאלה היו הרבה. אלא ספציפית דמות אב, אבא על כל המשתמע מכך.

ספציפית ביחס לאבא זה משנה לי כי אבא היה רב, ושידר חיים של תורה.

בילדות זה היה פשוט חלק מהחיים - אבא קם לנץ, לומד, הולך לחנות. חוזר הביתה ולומד.

התמונות החזקות ביותר בזיכרון שלי מאבא הן שלו כשהוא יושב בסלון ולומד, כשכוס הקפה בצד. (מן הסתם התמונה ההיא חיזקה את זה, אבל בכל מקרה זה מה שנשאר.)

אז מפה אבא = אדם תורני בכל רמ"ח אבריו, שקשור אליי בלב ונפש.

אז חסרה לי הדמות הזו. (אני לא מדבר על געגוע לאבא. זה פשיטא. מדובר על האפקט הנפשי-רוחני של היעדרו.)

ואז לאחרונה חשבתי על זה.

יחיאל, הבעל של אמא, חי חיים של תורה.

לומד כל הבוקר במכון מאיר, אח"כ חוזר ועובד ובהפסקות מהעבודה שומע שיעורים באוזניות.

אווירת השבת שהוא שומר עליה - השולחן מוכן מבעוד יום (משהו שלא היה לנו אף פעם קודם לכן... תמיד היינו מכניסים שבת בלחץ)

הרבה דברים "לכבוד שבת", דברי התורה המגוונים והקבועים בכל סעודה, אחרי ובמשך השבת.

הקשר הקבוע עם הרב שלו מהמכון, ההתייעצות בכל התלבטות יחד עם הפעלת שיקול דעת ובחינת המקורות...

בקיצור, התרשמתי.

אין ספק שזה משפיע עליי. לפעמים דברי התורה האלה הם היחידים שאני שומע בשבת, וזה מציל אותי כפשוטו.

אני חי איתו באותו הבית אז יש קשר רציף ביננו, הוא דואג לי וטורח בשבילי, ולאט לאט זה טיפח אצלי רגש חם אליו.

מכאן לזה שהוא נשוי לאמא שאני כל כך אוהב, ושאבא איננו, אז מעט מעט הוא ממלא את המקום הזה של אב.

הוא לעולם לא יהיה אבא שלי ולא אקרא לו אבא, כי אבא שלי זה אבא. אבל אחד שדואג, אוהב, ומהווה דמות חזקה ומרשימה בהחלט ראוי להיות מעין אב בשבילי בהיעדרו של אבא.

זה עדיין מוקדם, אנחנו מכירים רק שנתיים בערך, אולי שנתיים וחצי. אבל זה כיוון, זו התחלה.

- - -

וכמובטח - הדוש חוזר לדוש, ווהו!

I'm so tired of being here (תמיד)
Suppressed by all my childish fears (...)
And if you have to leave (וול, כמו שנאמר שוב ושוב ושוב)
I wish that you would just leave
'Cause your presence still lingers here
And it won't leave me alone (מה שנכון. לדוש ולדוש ולדוש.)

These wounds won't seem to heal, this pain is just too real (קרוב-רחוק)
There's just too much that time cannot erase (זה רק דוהה קצת, עד לפעם הבאה שיתעורר)

When you cried, I'd wipe away all of your tears
When you'd scream, I'd fight away all of your fears (והפוך)
And I held your hand through all of these years (...)
But you still have all of me (אכן, לא יודע אם שמת לב)

You used to captivate me by your resonating light (לגמרי)
Now, I'm bound by the life you left behind (זה כאב, האמת. בפרט אקורד הסיום)
Your face it haunts my once pleasant dreams (מחשבות, אבל דווקא בקטע הטוב.)
Your voice it chased away all the sanity in me (וול, לא היה שם הרבה לכתחילה. אבל זה יותר חסרונו שעשה את זה)

These wounds won't seem to heal, this pain is just too real
There's just too much that time cannot erase