חוק חיוך חןבה
עוד סטיקר בלוי על הקיוסק האדום שבקצה הלא מוצנע, מעבר לקו המפריד בין חיים למוות.
חוק חיוך חובה. יוציאו איש אחרי איש בקבוק מים מהמקרר הקטן שבקיוסק, אפילו לא יראו את החוק הזה. חוק נטוש.
אולי נטשו אותו כמו את החוף שלי. ששרצתי בו יותר מדי לאחרונה. יש לי חצי יד שרופה חצי יד פולניה. ככה זה שאת הולכת לים אחרי שחזרת בתשובה. פסיכית. פשוט אל תלכי בכלל.
ים זה איכות חיים. עזבו אותכם, בריא לא בריא. יותר לא בריא לכעוס. אז אל.
אז פגשתי היום בחור, כמו דביר, נו, דביר. רק בלי עיניים דבש ופיאות. חוזר בתשובה אמיתי כזה עם ציציות תכלת. הוא פזל אלי, ראיתי. ואמא שלו שאלה אותי בת כמה אני ועקבה אחרי בעיניים כל הזמן. אה, ודיברה עלי בצרפתית לידי אבל הבנתי הכל. בכלל בחיים על תדברו על מישו לידו בשפה שהוא כאילו לא יודע. כי תמיד יכולה להיות לו איזה סיבה מספיק מטומטמת בשביל להבין אותכם. דווקא היא היתה חמודה, האמא.
זה היה די ברור שהיא תיגש אלי בסוף משמרת ותבקש מספר ושהוא יברח ויסמיק על כלותו. זה היה ברור שאני ישקר ויגיד לה שאני מצטערת אבל יש לי מישו וממש סליחה ושהיא חמודה ורפואה שלימה.
זה היה די ברור שהוא לא היה שם כשהלכתי.
זה היה די ברור שחשבתי עליו אחר כך. טוב, הנה אמרתי את זה.
תכלס, הוא היה חמוד. לא מתאים לי בגרוש, אבל חמוד.
6 שעות באותו חדר זה מספיק זמן, לא?!
ברור שחשבתי מה היה עם באחת מגיחות הסיגריה שלו הייתי יוצאת ואומרת כזה היי, אתה גל, נכון? והוא היה מסמיק ומהנהן, ואז אני אומרת, נעים מאד, אני דני. והוא מחייך ועושה לי מקום לידו.
טוב, זה ברור שזה סתימות, ואחד הגדולים. כאילו הוא לא קשור אליך הוא לא מתאים לך, הוא אפילו לא עשה לך את זה, בואי. בוא נחזיר את הראש למקום.
אבל זה מה שהיה. מה אני יעשה.
טוב, רגע, עוד משפט אחד על גברים ואני פורשת. הקעקוע החדש של עדן פסיכי.
זהו.