יותר נכון הוא חוזר, במהלך היום אני חושבת הרבה על בעלי, מחכה לחיבוק ונשיקה ממנו בקוצר רוח, כל יום מתכננת לנו ערב רומנטי אחר, ואיפה?? (תמצאו אותי כל ערב שפוכה על הספה/מיטה/כל מה שמסכים לקבל אותי).
איך אתן מצליחות לשמר את החשק במהלך היום? בעלי מגיע רק בערב הביתה, אני אחרי יום ארוך בעבודה ואח"כ עם הילדים + הריון ב"ה.
אוכלים ארוחת ערב ביחד, בעלי הולך להתפלל ערבית ושם בערך מסתיים היום שלנו.
אגב העייפות היא לא רק ממני, גם בעלי עייף אחרי יום ארוך והוא כבר התרגל שמכיווני אין מדי תזוזה, אז הוא נרדם פשוט.
ודברנו על זה הרבה, וחשבנו, ושום דבר לא יוצא לפועל בסוף.
ואב הטיפ של לשחרר במהלך השבוע ולנצל את הסופ"ש בשביל להיות ביחד, עבד לנו די טוב עד לפני שבועיים. כבר שבועיים לא היינו ביחד וגם בסופ"ש לא הצלחנו להגיע לזה (שוב העייפות...) וגם לא בשישי בוקר.
אני כותבת אחרי לילה מתסכל ממש, הרגשתי שזה היה השיא... דברנו על זה אתמול והחלטנו שהערב לא מוותרים. התארגנתי מוקדם עם הילדים, ארוחת ערב, הבית היה פיקס. עד ש... הקטנה התעוררה עם חום 
נרדמה בחזרה רק ב-12 בלילה אחרי שאנחנו כבר היינו מרוטים מהאכזבה ומהיום.
אז החלטנו שלא מוותרים ותוך כדי ואחרי פשוט הרגשתי גועל מעצמי, לא יודעת להסביר את התחושה, ממש רציתי שיגמר ולהעלם לישון באיזה חדר לבד. לא יודעת מה היה דווקא אתמול, אבל הרגשתי מגעילה. כאילו אני צריכה "לתת" לו ואני רק אובייקט (וזה בכלל לא היה ההלך רוח מכיוון בעלי, האו תמיד דואג שאני בסדר ומפנק והכי מבין בעולם שתחילת הריון אצלי זה יותר גרוע משאנחנו אסורים והוא לא לוחץ וכלום ועדיין זה היה התחושה שלי).
וקמתי עם אותה תחושה. אוף ההורמונים האלה. לא כיף לי להיות בהריון, איזה קללה זה (רוצה ללדת ולהיות אחרי).
נראה לי שההרגשה הזאת מגיעה על רקע התסכול של היום יום, שאני כל כך מתגעגעת במשך היום ובערב הכל נעלם. ושלא מצליחים להגיע לזמן זוגי נורמלי.
תרגיעו אותי. תעזרו לי בטיפים. בבקשה
)
(ואנחנו עוד זוג צעיר...תתנחמי)
(הלוואי!)