להסתתר מכולם. מכל העולם. ואף אחד לא רואה אותי כאן. כשאני נאבדת בתוך המסע הארוך בעולם.
עזבו זה לא יעבוד. אני צריכה חופש ואז אני אחזור לעצמי. בנתיים הלימודים אוכלים לי את הראש.
כואב לי.
הוא אמר שהוא רוצה לבוא אלי לבקר, ואמרתי לו לא. לא מתאים לא שייך, נדבר.
זה העציב אותו. גם אותי האמת. אבל לומדים לשים גבולות.
(לפעמים אני כל כך רוצה להוריד מעצמי את כל השכבות בגדים האלו שמטריפים לי את הנשמה.
זהו, ברגע שאת מחליטה שאת צנועה. אז את צנועה. וכל חצאית שקצת מעל הברך גורמת לי להרגיש רע. כאלו איזה דיבוק של רבנית נכנס בי.
ולא באלי על זה, באמת שלא.)
זה כיף שיש אדם שאפשר לבכות לו. זה מעצבן שאני לא מצליחה לבכות.
עוד יותר מעצבן זה, שאין לי זמן לבכות על עצמי. אני תמיד בוכה על אחרים.
יותר מדי דרסטי בשבילי השינוי הזה.

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת